כשעלי מוהר כתב על העצב המתוק, זה היה על נער בן שש עשרה. הנסיך עוד לא בן שלוש והוא אוהב את תמרי. כשהוא הולך בבוקר לגן הוא מקווה לפגוש שם את תמרי, בחצר הוא רוצה לשחק באבא ואמא עם תמרי ואם אחרי הצהרים אנחנו הולכים לגינה, מיד הוא מחפש בעיניו את הקוקיות הבלונדיניות.
תמרי היא באמת ילדה חמודה מאוד ויפהפיה דובדבנית. היא גם יותר גדולה מהנסיך בשנה כמעט ואין ספק שהרגשות ביניהם אינם הדדיים. הגננת מדווחת לי שהם כן משחקים יחד לפעמים, אבל, אמרה לי בעדינות, "לתמרי יש תור ארוך". הזמנו אותה לבקר והיא באה בשמחה, אבל העדיפה את חברתה של הבכירה. הנסיך נשאר לשחק לבד עם המכוניות שלו.
שיחת בנות עם בת ארבע
אולי זו הפעם הראשונה שאני מתמודדת – התמודדות ממש בקטנה, למתחילות – עם תשוקה כלשהי של הילדים שאני לא יכולה למלא. אם זה היה תלוי בי הייתי רוצה שאמא שלה תתקשר אלי ותגיד, תמרי מתגעגעת לנסיך, היא רוצה לשחק איתו, היא מדברת עליו כל הזמן. בדיוק כמו שאמא של ילדה אחרת מהגן אמרה לי השבוע. אבל זה לא קרה עם אמא של תמרי.
מאז שהנסיך התחיל לדבר בשטף, הוא מבטא בצורה גלויה את עולמו הרגשי. אני אוהב אותך, הוא אומר בלי היסוס, אני עצוב, נעלבתי. מתחשק לי לקחת את תמרי לשיחת בנות ולומר לה, תראי איזו אינטליגנציה רגשית! אם היית יודעת כמה זה נדיר אצל גברים.
מהרי נא
אבל טוב. את זה לא אעשה כי לא התחפפתי לגמרי. נשאר לי לחבק את הנסיך, להקשיב. להציע שאני אשחק איתו כשהיא מסרבת. אני רוצה להעביר לו מסר שיכיל את האכזבה שלו וגם יעצים אותו, אבל לא בטוחה איך עושים את זה. בכלל, אמא יכולה לצמצם את האכזבה של ילדיה? להניח על לבם תחבושת? ואיך אתמודד עם מקרה לב שבור כשהוא יהיה בן שש עשרה?
