וברגעים ההם - כשאני יוצאת מדעתי, מביטה חסרת אונים בהתנהלות כזו או אחרת של מי מהן, אחת מהשתיים, ברגעים ההם בהם אני מלקה את עצמי, מוצפת רגשות אשם ותוהה איפה נכשלתי ומה לא עשיתי טוב, או אז אני מסתכלת על השנייה ונזכרת: אמא אחת, שתי בנות. חינוך אחד, תוצאות שונות.
צילום: אורנה פיטוסי
אני גוררת איתי מהילדות חרדת נטישה.
האחת נמלאת חששות כשאני יורדת לשפוך את הזבל. השנייה נפרדת ממני בבית הספר בלי להניד עפעף.
אני אמא דייקנית.
האחת מפוזרת ובעיניה מבטה תועה, כמו תר אחר זבובים דמיוניים בחלל החדר. השנייה חדה כתער ועירנית לניואנסים דקיקים כקורי עכביש.
אני אוהבת מקלחות ארוכות וחמות.
האחת מתקלחת בפרק זמן שיכול להספיק לקריאת "החטא ועונשו" או עד טיפת המים החמים האחרונה בדוד ויוצאת כשלגופה כתמים אדומים. השנייה שואלת בחשש כל לילה מחדש: "אמא, גם הלילה עושים מקלחת?" ודורשת מים קפואים.
אני זריזה (יש הקוראים לזה היפר אקטיבית).
האחת תמיד משתרכת מאחור. השנייה, תמיד רצה לפניי.
אני לא נוגעת במוצרי חלב.
האחת סולדת מהם לא פחות. השנייה אוכלת גוש פרמג'ן לא מגורד, עד תום.
אני מתעוררת בבוקר כנשוכת נחש.
האחת פוקחת עיניים ערניות כאילו כבר אמצע היום. השנייה זקוקה לרבע שעה התאוששות עד קימה סופית.
אני רגישה ורגשנית.
האחת דרמה קווין כמו אמא שלה. השנייה קופצת בקלילות מעצב לצחוק.
אמא אחת. רחם אחד. שתי בנות. אהבה אחת. שלושה לבבות גדולים. שלוש נשמות שונות ודומות, מחוברות עד כאב. אוהבות, כועסות, בוכות, מתרחקות, סולחות, מתרצות, מתגעגעות, חוזרות, מתחבקות.
