וואוו, אני חייבת להתחיל את הכתבה עם מלת התפעלות. אני סורקת את מוחי בניסיון לדלות מילה גזעית בעברית תקנית.
ואולי בעצם אתחיל עם המשפט שאמר לי בן השנתיים המתוק, מסיט קצווה בלונדינית ממצחו: "אימא, יש לך אוטו חדש?! הוא יפפפפפפפפה!" ובאצבעותיו הקטנות טפח על הפח, מעשה גבר מבין. המדהים הוא, שמספר שעות לפני שקיבלתי את הרכב, הטויוטה הוותיקה והקשישה שלנו שבקה חיים. הסעתי את הילדים למעון, וכשיצאתי משם ניסיתי להתניע. המנוע השתעל וגווע בקול דומיה. ההלוויה במחסן הגרוטאות של אחמד.
>>> פרויקט אמהות העל - היכנסו לעמוד המיוחד
כשהתנעתי את הרכב החדש, נזכרתי איך הוצאתי את הרישיון שלי לאחר הולדת הבת החמישית. לבני הבכור מלאו באותה עת ארבע שנים, וכל יציאה הפכה למשימה בינלאומית לוגיסטית מורכבת, בדומה להחלטת ממשלה על תקיפה באירן. אוטובוסים ואפילו נסיעה במוניות הפכו לסיוט חיים. או אז הבנתי שהגיע הזמן להוציא רישיון נהיגה ולהחזיק רכב. רק שנה לאחר מכן הייתי עם רישיון ביד, שנה ברוטו, עם עבודה וגידול ילדים במהלכה.
את הרכב המשפחתי הראשון שלנו רכשנו מאנשים שהכרנו. (אגב, עד היום הם מתחרטים על המכירה של סוס המכירות הקשיש, אנחנו לא!)
לי ולטנדר הלבן היתה מערכת יחסים מדהימה. הוא הבין אותי ואני אותו. במשך שנים הוא התאים לצרכי, להסיע שבעה ילדים מידי יום ללימודים, הלוך וחזור. הוא התאים לי מאוד, רק שאני אישה (אנא, לא לסקול אותי) ואני תורמת לסטטיסטיקה השוביניסטית, שקצת קשה לחלקנו להסתדר עם חנייה של טנדר.
הילדים גדלו, וגם אני. מקום העבודה שלי הוא במרכז הארץ ומצריך נסיעות רבות מעירנו הקטנה הסמוכה לירושלים. הגדולים כבר מוציאים את עצמם בבוקר ומתניידים לבד, ואילו את ארבעת הקטנים אני מסיעה. ובדיוק לצורך כך המכונית החדשה של טויוטה קסמה לי.
עבודה של עורכת ועיתונאית במשרה מלאה, אינה מסתכמת רק בישיבה מול הצג בבית. היא מצריכה נסיעות למקומות שונים בארץ. את הטנדר המזדקן לא יכולתי לרתום למשימה, ופעמים רבות, באין טרמפים, פשוט עליתי על אוטובוס, פעמים רבות יותר מאחד שיוביל אותי ליעד.
באופן קבוע, לאחר שפיזרתי את הילדים, אני מחנה את הטנדר בסמוך לתחנת אוטובוס ומשתמשת בשירותיה של התחבורה הציבורית. בהתקרב השעה ארבע, שוב הישר מהאוטובוס לטנדר ולסבב מעונות וצהרונים.
הרכב בשבילי הוא לא רק כלי תחבורה, הוא סוג של משרד לפעמים סוג של "עוד חדר" בבית. עקב עומס המטלות, למדתי להשאיר ברכב קופסא עם מלאי של מברשת וגומיות לשיער, לסרק את הבנות שוב לפני שהן יורדות לגנים. (אתם יודעים, שהגננת לא תאשים אותי בהזנחה...) יש שם קופסא מוכנה של פתקי איחור, חיסור, התנצלות, שבח והלל וכל מה שעולה על דעתכם. רגע, אני נוברת בבגאז: כוסות חד פעמיות, שקית עם קורנפלקס ביסקוויטים ופריכיות אורז (לדחוף לילד שלא הספיק לאכול בבית) וכמובן מוצצים וטיטולים. כל הרשימה הזאת שוכנת קבע באוטו שלי.
עם הרכב החדש הייתי צריכה לשנות פאזה בנהיגה כי הכל שונה. מעבר לכך שהוא יפהפה וגורם לשריקות התפעלות, הוא גם קטן וקומפקטי נוח ובטיחותי להפליא, עד זהיר בטירוף. לא הורגלתי לכל השכלולים. שכחת להוריד אמברקס? התראה. הילד שיחק עם חגורת הבטיחות, התראה. את נוסעת אחורנית, הוא מכוון אותך.
והחשוב ביותר, בפעם הראשונה מזה שנים לא צעקו לעברי, ולא נפנפו לי בידיים ולא הטיחו: "הלו גברת, את לא יודעת להחנות?"
כי הרכב הזה הוא פשוט אלוף בחנייה.
מילה של אישה.
