>>> פרויקט אמהות העל - היכנסו לעמוד המיוחד
אני חושבת שיש לזה אלמנט נוסטלגי. לאבי הייתה חיבה למכוניות סטיישן. המכונית הראשונה שאני זוכרת הייתה סטיישן בצבע צהוב שהוחלפה אחרי מספר שנים לסטיישן ירוקה. היתרון הנפלא במכוניות מהסוג הזה היה שהן התהדרו בבגאז' פתוח בגודל מגרש משחקים. אז בשנות ה-70 בימי טרום חוק חגורות הבטיחות עשינו אחי ואני את מה שעושים אחים בדרך כלל- רבים מי ישב מאחור. כשנסענו לטיולים משפחתיים רחוקים הגענו לפשרה, שנינו ישבנו מאחור והגדרנו גבול "שלי-שלך". זה היה בסיס נפלא למריבות שנגמרו בצעקות של אמי מהמושב הקדמי "אם לא תפסיקו אנחנו נחזור הביתה!". לא הפסקנו ולא חזרנו הביתה.
מדי בוקר אבי היה לוקח אותי לבית הספר. ובעוד אני מתעכבת עם השוקו הוא היה יורד "לחמם את המנוע". לקול הצפירות מהחניה הייתי מדלגת במדרגות וממהרת להיכנס ולהתיישב לצידו (כן גם זה היה בימים טרום כריות אוויר), והוא באופן אוטומטי היה מרטיב את קצה אצבעו ברוק ומנגב את שאריות השוקו שלצד הפה שלי במין מחווה אבהית.
בשנת 82' כשכבר היינו גדולים מדי ואי אפשר היה לדחוף אותנו מאחור, נסענו לטיול משפחתי באירופה וחזרנו עם אופל קאדט כסופה. מזלה לא שפר לה לאורך זמן. מרק בשר תימני שנשפך בתא המטען שלה הותיר ריח חזק של חילבה, שטובי המנקים לא הצליחו להעלים. גם כשנדמה היה שהנה זה מצליח, יצאה השמש, חיממה את הריפוד מאחור ואדי הריח עלו והפיצו ארומת חילבה חזקה בחלל האוטו. בסוף הוריי נשברו ומכרו את המכונית במחיר הפסד למישהו. ככל הנראה תתרן.
את הרומן הראשון שלי עם רכב משלי ניהלתי בגיל 22 עם טוסטוס 50 סמ"ק (Garelli) שהיה נתון למצבי רוח משלו. לא פעם מצאתי את עצמי נתקעת איתו באמצע הכביש בשעות שונות של היום מנהלת איתו חד שיח עצבני והוא שומר על זכות שתיקה. מאחר ורציתי מישהו יציב שישמור עלי, ואחרי ה'כמעט תאונה' השישית, יזמתי פרידה. רציתי ספייס.
