זו היתה אהבה ממבט ראשון. כימיה מטורפת שיכולה להתרחש רק כשאת בת 18, בלי הרבה עבר אבל עם הרבה מאוד עתיד.
זו היתה אהבה של נעורים, כזו שלא מתחשבת בשיקולים פרקטיים, כזו שלועגת למה שאומרים הגדולים, אפילו מזלזלת, מביטה מעל, יודעת בוודאות שרק היא מבינה, שרק מי שחש את העוצמות האלה, מחזיק בידיו את הסוד, את האמת הטהורה.
>>> פרויקט אמהות העל - היכנסו לעמוד המיוחד
טיול של נעורים, מעכשיו לעכשיו. הוא ואני, ואם מתאים לי, נוכל להצטרף לזוג שהוא מכיר, לתפוס אתם טרמפ בדרך דרומה.
יש תמונות שנחקקות בראש לנצח, ריחות שמתלווים להן, תחושה של רוח בשיער, נסיעה מהירה, הלב מתפוצץ, עולה על גדותיו, מרוכז כל כולו בתמצית החופש, בפסקול האלמותי של ה-Foreigner, שליווה את החופשה כולה.
יש זכרונות שנחקקים בראש לנצח. מכונית אחת קטנה כובשת את המדבר בסערה, דוהרת לכיוונה של השקיעה, מותירה אחריה שובל של הרים ועוצמה. מקדמת בברכה את כל ההבטחות בעיר החופש, את כל האפשרויות שגלומות בגיל של דקה לפני גיוס, ודקותיים אחרי הבגרות.
חצי שנה אחרי, למורת רוחו של אבא שלי ולמרות נסיונותיו הנואשים לשכנע אותי לרכוש סובארו ג'סטי, ידעתי בדיוק מה תהיה בחירתי לרכב הראשון שלי.
הזכרונות של אותה אהבה ראשונה היו עדיין טריים בראשי. יכולתי לעצום את העיניים ולעבור ביעף לנסיעה הבלתי נשכחת ההיא לאילת. וידעתי – כל המגניבות כולה, כל המוסיקה המדהימה, כל הבטחון העצמי, כל ההצלחה כולה גלומה במכונית ההיא, הקטנה.
פיאט אונו 60S, פסקתי בבטחה, ודבר לא הזיז אותי מההחלטה.
לא מה אומרים על פיאט, לא המחיר, לא האמינות ולא האפשרות למכור אותה בקלות או לא. אני רציתי פיאט אונו והיא היתה חייבת להיות שחורה. קניתי מבעוד מועד כיסויי גרפיטי ירוקים לכסאות, חככתי בראשי וכיניתי אותה בשם חיבה, שיפרתי אותה במערכת שמע משוכללת וקניתי בתחנה המרכזית הישנה קלטות משובחות ששמעתי בקולי קולות.
זו היתה אהבה ראשונה. כבשתי איתה את איילון כשאבבא מנגנים ברקע, משכתי את ההילוכים עד תום, נסעתי איתה לראשונה לראש פינה ושבוע אחרי כבשתי את אילת.
זו היתה אהבה ראשונה, לפני שרכב משפחתי הפך למחוייב המציאות. לפני שהבנתי שלבן פרקטי באוגוסט טיפה יותר מחברו השחור, לפני שמאסתי במילוי מים בקרבורטור בכל פעם שהיא התחממה.
זו היתה אהבה ראשונה, וכמו כל האהבות הראשונות – סלחתי לה על כל משובה, גם כשהיא הפכה מכרכרה של נסיכות לדלעת חבוטה, עד היום אני נזכרת בה בחיבה.
כשאספתי השבוע את ה-Space Verso החדשה שלי, נזכרתי בנסיעה ההיא לאילת. לוחצת על הגז בנתיבי איילון, הרוח הקרירה מחליפה את הפן המהודק, משחקת בשיערי, משילה את הסנטימטרים המיותרים של הרכב המשפחתי שהשארתי בפרברים, כאילו נפטרתי מהעודפים שהתיישבו על המותניים, מתמכרת לרגע, לכאן ולעכשיו, מתרכזת בזרמים של המוסיקה, שוכחת להתבונן בנייד, לנצל את הנסיעה לסידורים אחרונים ולתמרונים יומיומיים.
