חזרתי מטקס הפתיחה של פסטיבל עין יהודית שהנחיתי. מתה על פסטיבלי סרטים וזה פסטיבל מעניין במיוחד. הוא מביא סרטים שעוסקים בעולם היהודי. מפתיע לגלות כמה סרטים חדשים בנושא הזה נעשים בעולם מדי שנה: ארוכים, קצרים, תיעודיים, עלילתיים, אפילו מצויירים. לנו הישראלים יש איזה דיסטנס מהזהות היהודית שלנו, מורשת פלמ"חניקית כנראה. חבל. אירוע כמו הפסטיבל ממחיש כמה העולם היהודי יכול להיות מגוון, מעודכן, יצירתי.
בסוף הערב נכנסתי לאוטו ונסעתי הביתה. אחרי כמה דקות אפפה אותי תחושה מוזרה, הרגשתי את הזמן הרב שעבר מאז שנסעתי ככה. הרי הייתי נוסעת מתמידה בכבישים הללו. בשנים הראשונות שלי אחרי הצבא, כשגרתי בבאר שבע, עבדתי באשדוד והיה לי בן זוג אשקלוני – חרכתי את צומת ברכיה. האוטו נסע מעצמו בכבישים שהיו אז הרבה יותר צרים וחשוכים. הייתי מבלה כל יום לפחות שעתיים על הכביש, דוהרת בכיף בסוברו ג'סטי. אח, הג'סטי. איזו גיגית חמודה.
כבר אין לי הזדמנויות כאלה, להיות בשקט עם עצמי לכל כך הרבה זמן. הרדיו נשאר כבוי ובמקום מנגינות זרמו הזיכרונות. איך נסעתי בכבישים האלה והרגשתי שהכל מתחיל בשבילי, שאני לא פוחדת מכלום.
העניין הוא הזמן הרב שעבר מאז, המון שנים. בפתיחת הפסטיבל פגשתי אדם שעבד איתי בתקופה ההיא. לא נפגשנו מאז וההתרגשות היתה גדולה. מה עם הבן שלך, שאלתי אותו, התינוק עם העיניים הכחולות? הוא בקורס טיס, ענה לי.
העיתון החתרני והמדליק התנדף
זה היה שלב שבו הכל נראה אפשרי והעתיד השתרע עד מעבר לאופק, כמו שהחופש הגדול נראה בסוף שנת הלימודים. האדם הבא הקרוב אלי שירגיש את התחושה הזאת לא יהיה אני, אלא הבת שלי. קשה להאמין.
בסוף הנסיעה, בדרך השלום בתל אביב, כמעט עשיתי תאונה כשראיתי שצבעו את הבניין בדרך השלום שבו עמדה פעם מערכת עיתון חדשות. במשך שנים ארוכות והרבה אחרי שסגרו את העיתון, הבניין נשאר צבוע בגוונים עזים בולטים בכיעורם. עכשיו הוא בצבע שמנת אנונימי וזכרון מערכת העיתון החתרני והמדליק ששכנה בו התנדף. איפה מיברג באמת, הכהן המוזר של הניו ג'ורנליזם העברי? מה איתו בכלל? וגבע. בדיוק הראיתי לילדים את פסל הברווז שנוצק בדמות העבודות שלו.
עבר המון זמן. העתיד עדיין פתוח אבל הוא לא אינסופי. איך משלימים עם העובדה שהעבר הולך ומתרחק?
