מתי העניינים התחילו להשתבש? נדמה לי שבשלב מוקדם אחר הצהריים, כשהחלטתי להגדיל ראש. היום לא נסתפק בנבירה בערימת הצעצועים המבולגנת, חשבתי, היום אציע לילדים פעילויות מיוחדות: חוברת הדבקה (לנסיך) וערכה לתפירת תיק קטנטן (לבכירה). כן כן.
שניהם היו צריכים עזרה במשימות האלה וחשבתי שאוכל לעבוד עם שניהם בו זמנית. "עבודה במקביל – הצלחה לכל דביל", נהגה לומר עורכת בכירה שהכרתי. התוצאה היתה מריבה על השאלה: עם מי אמא תהיה.
אני לא מרשה
יצאנו לפעילות בחוץ ושם היתה הפוגה. כשחזרנו לארוחת ערב השיבושים התחדשו: היא עומדת על הכיסא, הוא לא רוצה לאכול כלום, תוך רגע שניהם איבדו עניין באוכל לטובת כל דבר אחר. הנסיך נגע במחשב שבקצה השולחן. אחרי שבעבר הייתי קולית עם זה והוא הוציא ממקומו את העכבר פטמה (כזה מעצבן שמזיזים עם האצבע), הפכתי להיות יותר אנאלית עם הלפ טופ. לא לגעת במחשב, אמרתי בקול תקיף והחלטתי להדגיש עוד יותר: אני לא מרשה.
נו, איך שהמילים יצאו מפי ידעתי שזו היתה טעות, עיניה של הבכירה התנוצצו פתאום והיא מיד שלחה אצבע למחשב. נגעתי, אמרה לי.
ורולידר אומר: אין ויכוחים
בדיוק קראתי אצל השכן שלי, פרופ' רולידר, שכדאי להרגיל את הילדים לרצף קבוע של אירועיםלקראת השינה. ככה אין ויכוחים ואין שאלות, נדמה לי שהוא כתב בערך, הם יודעים שזה הסדר של הדברים. מעולה. אבל כבר שמונים שנה שאנחנו עולים למעלה לחדר האמבטיה אחרי ארוחת הערב ובכל זאת, מדי ערב אני צריכה להתאמץ כדי להוביל את התנועה בכיוון הרצוי.
אני מנסה להזרים אותם לאמבטיה, הם מתפזרים לכיוונים אחרים לגמרי. כל הרחצה היא כבר די בעצבים. בשעה הזו של היום הסבלנות שלי קצרה. למשל השירים בצעקות שהנסיך אוהב בזמן האחרון מצלצלים לי יותר מדי חזק באוזן בחלל הקטן של חדר הרחצה. יכול להיות שזה רק גורם לו להגביר את הווליום?
מדורה מניירות טואלט
אני רוחצת את התינוק, רואה בזווית העין פעילות חשודה באיזור הנייר טואלט. הם תלשו חתיכות וקימטו אותן לערימה. אנחנו עושים מדורה! אומר הנסיך בשמחה. הבכירה מחייכת מאוזן לאוזן, יודעת היטב שאסור לשחק בנייר ומצפה בסקרנות לראות מה אעשה.
די. אין סיפור, הרגזתם אותי, תתלבשו ותכנסו למיטה. אין סיפור. לא, אין. את רוצה? אבל אין. ואתה, אמרתי לבן, אתה רוצה לישון עירום או להתלבש? אם אתה רוצה שאעזור לך תבוא לכאן, אני לא רוצה לרדוף אחריך. הוא הסתכל עלי בחשש, לא כל כך רגיל לטון הזה כלפיו. זה רק גרם לא להתרחק ולא לשתף פעולה. בכלל, הניסיון העלוב שלי מראה שהתנהגות תקיפה פשוט לא משיגה תוצאות. אז מה כן? לא יודעת.
פשרה! (תירוץ עלוב)
בסוף סיפרתי סיפור מהראש, בלי ספר. הרגשתי שזאת דרך ביניים בין נאמנות כלשהי למה שאמרתי לבין התחושה שלי שהם לא באמת התנהגו כל כך גרוע שמגיע להם ללכת לישון באווירה כעוסה. עכשיו כשאני כותבת את זה, זה נראה לי פתטי ולא משכנע.
את יודעת למה אני עצובה, אמרה הבכירה, לא בגלל שאת כועסת. בגלל שכל לילה וכל בוקר את כועסת.
השכבתי אותם, ירדתי למטה וחתכתי ורידים. וגם אם לא, לרגע רציתי.
