כל הסימנים כבר כאן.
צילום: אורנה פיטוסי
אני מכירה את זו שמולי, עם המבט השובב שלה שמלווה אותי כבר ארבעים ושלוש שנה.
אותו מבט, אותה להבה, אותה תוגה. רק התפאורה מסביב משתנה. ממשיכה להשתנות. בעקביות.
ובימים, אני לוקחת אותי איתי ויוצאת אל הרחוב. נושאת את חיי המדף שלי.
ובפנים, ההיא, שבתמונה מגן חנה, בשחור לבן, עם פוני, קוקיות, אף כפתור (כן, כולם נולדים עם כפתורים), שפתיים קטנות ולחיים תפוחות, סינר מעל לחולצה, והמבט.
היא לא יודעת ולא מאמינה.
היא עדיין שם, בגן המשחקים, לרגעים היא בסלון עם אבא ואמא או בשיעור התעמלות, מנסה בכל כוחה לקפוץ הכי רחוק שאפשר אל ארגז החול או שוכבת על גבעת הדשא בתיכון, מביטה אל השמיים מלאי ההבטחות. לעיתים היא לובשת מדים ונרעדת כשרכב משטרה צבאית חולף בכביש, תרה אחר הדיסקית מתחת לחולצה וכשחייל בוחן אותה באוטובוס, היא משפילה מבט.
וכשפונים אליה ילדים בבית הספר:"אמא של תמר!", היא מביטה לצדדים, לראות מי זו האמא ההיא.
מנהלי בנק מפחידים אותה, וגם חישובים ומספרים והצהרות הון וביטוחים ומניות ועניינים של גדולים.
והיא לא מבינה.
מתי זה קרה ולמה לא הודיעו לה ואיך העולם זז קדימה ומה זו האחריות הזו ולמה נערים מפנים לה מקום באוטובוס.
והיא עושה כל מה שמצופה וכל מה שצריך וגם נהנית כי מותר לה להישאר ערה עד מאוחר.
ובלילות, כשאני מקריאה סיפור לבנות שלי, היא יושבת בפנים ומקשיבה אף היא ונלחמת בעייפות שסוגרת את עיניה.
אבל בבוקר, לשבריר שנייה, כששתינו בין חלום לערות, בין שקט לרעש, היא מחכה לאמא שתבוא להעיר אותה בלחש.
עם נשיקה על הלחי.
