פתאום נוצר קו שמפריד בינינו, בלי שנתכוון.
מצד אחד של הקו הזה אימהות ישנות טוב בלילה, אבות גם, והילדים הולכים לישון במיטות שלהם וגם קמים בהן.
מצד שני של הקו ישנים בממ"ד, לפעמים על מזרנים, נבהלים מכל רחש בלילה, מזנקים כשיש אזעקה ואחריה לא נושמים ומחכים כבר לשמוע את הנפילה.
מצד אחד של הקו אמא מעירה ילדים, לוקחת אותם לגן, ואבא מקפיץ לבית הספר. מול משמרות הבטיחות הוא מאט, זוכר שלא משנה כמה אתה ממהר, ליד בית ספר נזהרים יותר.
מצד שני של הקו ילדים היום לא הולכים לגן וגם לא לבית הספר. הם נשארים בבית. בטווח ביטחון מחדר הביטחון.
מצד אחד של הקו מרגישים את אחרי החגים, ונהנים מחזרתה של השיגרה אל החיים.
מהצד השני של הקו אין שום שגרה. יש עוד אזעקה ועוד אחת, והלב צונח. ויש תפילה שלא רק שזו באמת הפסקת אש, אלא שגם חלילה לא תהיה הסלמה.
שלא תתחיל עכשיו פתאום מלחמה. שזה לא יימשך שבועות.
כי בצד השני של הקו הדימיוני נופלים טילים.
אבל הקו הזה יכול לזוז גם עוד שעה.
אחת לכמה חודשים או שנים, מישהו כופה עלינו קו דימיוני. מחלק אותנו לאלו שנמצאים תחת איום, ואלו שלא. אלו שרואים סרט, ואלו שחיים סרט מלחמה. הופך אותנו לשתי קבוצות.
הרבה שנים תושבי הצפון סבלו, ובכל שאר המדינה דאגו. אנשים הדליקו רדיו, הקשיבו לדיווחים, שמחו כשהייתה רגיעה, כאבו כשהייתה פגיעה.
במלחמת המפרץ הראשונה, דווקא אנשי גוש דן סבלו. והפחד היה גדול. פחד מטילים כימיים. וכשאנשי המרכז היו בקו האש, אז תושבי המדינה האחרים פתחו את בתיהם.
ואז תושבי שדרות סבלו. שנים על שנים. וכולנו ניסינו לחבק, לאהוב, להגיד שזה בלתי אפשרי לתת להם לחיות ככה.
והיום זה באר שבע, אשקלון ואשדוד.
מדי פעם מישהו כופה עלינו קו דימיוני, שמפריד בינינו. בין אלו שנמצאים תחת פחד ודאגה ובין אלו שאצלם ממשיכה השיגרה.
אבל חשוב שידעו, אלו שנמצאים בקו האש, שכל האחרים דואגים להם ומאחלים להם שקט.
היום זה אתם, מחר זה יכול להיות אנחנו. כי הקו הדימיוני הזה יכול לזוז בכל רגע.
ושרק יעבור עליכם יום שקט.
אמן.
