סבתי מצאה אותי בשירותים, יושבת ומביטה בכתמים החומים, הריריים. "תראי מה קרה לי...", לחשתי.
על אף היותי ילדה סגורה וביישנית מצב כזה חייב התערבות שלה. לכן קראתי לה.
היא קרבה את פניה אל התחתונים שאחזתי ביד רועדת. מבט בוחן אחד הספיק. הרימה עיניה אלי וחייכה חיוך שובב.
"בואי", אמרה, אחזה בידי וגררה אותי אל חדר השינה שלה.
לאורך המסדרון הצר והאפלולי שבביתה, עם המדף בקיר הימני שעליו תלויים החלוק המשובץ של סבא, החלוק המהוה שלה, הכובעים שלו, וריח זקנה שנודף מהקירות, צעדנו שתינו. היא - שועטת קדימה בבהילות שהכניסה חשש לליבי, שאכן צדקתי ואני על סף מוות, ואני - משתרכת מאחור, כאילו ידעתי שבסופו של המסדרון תצא מישהי אחרת.
היא פתחה את הדלת האחרונה שבארון, זו שנצמדת לקיר וחושפת מראה פנימית צרה, ובנגיעה קלה בגבי דחפה אותי לעברה, הישירה מבט אל דמותי המבולבלת ואמרה "מזל טוב! את אישה!"
צילום: אורנה פיטוסי
ככה נתבשרתי מה פשרם של הכתמים החומים, ומה פשרה של אותה חולשה ושל אותם כאבים לא מוכרים בשיפולי הבטן שתקפו אותי כמה ימים קודם לכן.
עמדתי שם, קטנה, רזה. ללא ניצני חזה, ללא כל רמז נשי אחר, בן שנתבשר על מזימתו הגדולה של הטבע, שגוברת על כל רצון.
שאלתי: "למה העמדת אותי מול מראה?", אמרה: "ככה אמא שלי עשתה לי, וככה אמא שלה עשתה לה, אז עכשיו אני עושה לך אותו דבר".
חוכמת נשים קדומה.
הביטי ברגע המדויק בו הפכת לאישה.
הביטי בעינייך, בגופך, ובסבתך או אימך שלצידך.
הביני שאין לאן לברוח.
כי במפעל הגדול של החיים התקינו בך כבכל אחיותייך, צ'יפ קטנטן. יבוא יום והוא יעורר בך חשקים שונים ורצונות בלתי מובנים ובלתי נשלטים.
ולא משנה לאן תגיעי בחייך ולאילו הישגים, כמו מרגל רדום, הוא יתעורר ביום מן הימים.
הוא יגרום לך לחשוב שעדיין דבר אחד חסר...
הוא ידיר שינה מעינייך.
הוא יגרום לך להביט בעיניי אהובך ולרצות לעשות איתו ילד.
הוא יגרום לך לעבור ייסורים וכאבים שלא ברא השטן, ואף על פי כן לרצות ללדת שוב.
הוא לא ייתן לך מנוחה, גם אם עברת עשרות טיפולי פוריות.
הוא יגרום לך להסתכל על תינוקות בני יום, להריח את ריחם המשכר ולחשוב שוב על הריון.
הוא יגרום לך לסבול כל חודש בחודשו, להתפתל, להתכווץ, לדמם. ולחשוש מפני הרגע בו תדעי שהוא היה האחרון.
עברו 31 שנה מאז עמדתי מול המראה ההיא.
סביבי חברות עם ילדי גן, ומצד שני, חברות עם ילדים שהתגייסו לצבא, ואני נעה בין שני העולמות.
בבוקר הורמונאלי אחד אני שמחה על שבנותיי גדלו, שמחה על העצמאות שלהן ועל ההקלה והנוחות שנלוות לפרידה מהטיטולים, ובבוקר הורמונאלי אחר, הרחם זועק: "היי, רגע, לא נפרדתי, לא ידעתי שהפעם ההיא הייתה האחרונה".
כמו ילד בגן שעשועים שמתחנן לסיבוב אחרון בקרסולה. לפני שהחושך ירד.
