כמו שקורה עם אהבות אמיתיות, זה דווקא התחיל בחשדנות. התבססתי על הסיבות הבאות:
- זה פופולרי מדי. אז בטוח שזה לא בסדר.
- יש שם חול ולי יש עניין עם חול, הוא לא נעים לי.
- חושה?! זה נשמע למישהו אטרקטיבי?
- ועוד באמצע הקיץ?
את הפעם השנייה הייתי מוכנה לעשות רק בהבטחה מצד השותף שאם יהיה לי ממש לא טוב – נקצר את הנסיעה. אבל זו בדיוק היתה הנסיעה שבה נפל האסימון. בחוף קטן ושקט, בחושה על קו המים - זה קרה. התאהבתי.
זו היתה נסיעה ממושכת יחסית, כשבועיים. הזמן הארוך איפשר לי להשתחרר לגמרי מכל הטרדות שגורמות לפרצוף שלי להתכווץ. קברתי את השעון בתחתית התרמיל והתחברתי לקצב האיטי והמערסל של הים. למדתי איך הצבע של המים והחוף היפהפה משתנה במשך היום. הקשבתי. מיששתי. הסתכלתי. גרגרי החול היו בדיוק בגודל הנכון ללטף את כפות הרגליים. בלילה גיליתי את הירח. הירח! שכחתי ממנו לגמרי! מי בכלל מכיר אותו בעיר? אבל הוא היה שם כל הזמן, מתברר. ולצידו שביל החלב, מבהיק בשמיים צלולים כבדולח.
לכמה ימים היינו שוב זוג חברים
השותף שלי לנסיעה היה בן זוג שהקשר איתו כבר היה מקולקל לגמרי. בכל זאת, הרוגע הפשוט שסביבנו נתן לנו הפוגה. המרירות והעוינות נשארו במעבר הגבול. לכמה ימים היינו שוב זוג חברים שנהנים יחד. היצירתיות שלו חזרה: הוא הכין מקלחת מחתיכת חבל ובקבוק מים (עם פיית ספורט).
מילה על מעבר הגבול. זהו, כידוע, אולם גדול ולוהט שהמיזוג נושב בו לפעמים במשבים קלושים ולא משכנעים. אנשי הבטחון המצרים, טוב, מה שמנחה אותם כנראה זה חוסר יעילות, אולי? הערמת קשיים מכוונת? סוג של שמירה על כבוד? לא יודעת.
אבל לי זה לא שינה. ברגע שנכנסתי לאולם ההוא כבר הרגשתי מה מצפה לי בצד השני. לא היה אכפת לי אם יקח שעה להגיע לשם או שלוש שעות. כבר הייתי במצב התודעתי של אושר ושביעות רצון. בחושה, חשוב להדגיש. הפעמים שבהם התאכסנתי במלונות או מבנים פחות ארעיים היו פחות טובות.
והיו הדברים הנפלאים מסביב: האוכל במסעדה, גבינת פטה שמנה וסלט ירקות. חומוס מוזר. פרשנות מזרחית על פנקייק. תה מר שקראו לו צ'אי מרמרייה. הילדות שמכרו תכשיטים ובגדי סיני מתנפנפים, עד היום אני שומרת על השמלה האחת שנשארה לי.
נכנסתי גם למים הקרים ובפעם הראשונה ראיתי את הדגים עם משקפת ושנורקל. לא האמנתי שיש צבעים כאלה, הייתי בטוחה שמי שעיצב אותם היה על פטריות הזיה.
טרור זה דבר נורא אבל באופן אישי, החשבון הכי נוקב שיש לי עם טרוריסטים הוא שהם לקחו לי את סיני. החופשה האחרונה שלי היתה בסוכות לפני עשר שנים ואני עדיין מתגעגעת, געגועים עזים ומוחשיים. מאז לא מצאתי חופשה שתרפה את המתח בשרירי הפנים שלי. התחליף הוא, כנראה, בוטוקס. אני עוד לא שם.
כמה חלמתי לבוא לסיני עם הילדים שלי, לראות אותם מתהלכים על קו המים ומשחקים בצדפים ואבנים. עכשיו כשהם קיימים, אני גם יודעת שהם היו נהנים כל כך. אבל גן העדן ההוא רק הולך ומתרחק איתנו.
