קשה לי מול הרופאים המתמחים השובתים. אני רואה אותם טרוטי עיניים, הולכים בקצב 'זומבי', עובדים עד כלות ולא מתוגמלים. רואה אותם ומרחמת, כואבת את טענתם על המדיניות שלא מאפשרת להם לעבוד ולקבל שכר כפי שמגיע להם, ומצד שני - שביתת המתמחים מעלה בי אסוציאציות שונות.
לפני כעשור, הקטן התורן בן החודש קדח מחום. בעלי השתתף ביום עיון חשוב במכללה נידחת, הנייד שלו היה סגור, ובחוץ, יום חורף קר וגשום. חוק מרפי דאג לכך שגם השכנה הטובה שלי לא ענתה לנקישות הבהולות שלי לבקשת עזרה, השמרטפיות התאדו כאילו עשו יד אחת נגדי, לכן לא נותרה ברירה. לקחתי את כל חמשת הקטנים יחד איתי למרפאה. ותאמינו לי זה לא היה קל, במיוחד כשמתוכם היו לי שלושה בנים שובבים, שלבקש מהם לחכות בסבלנות, היה מקביל ללבקש שיהיה עכשיו יום חמסין באמצע החורף.
עמדתי שם בתור חסרת אונים, והנה להפתעתי גילתי כי דלת חדר רופא ילדים נוסף פתוחה. איש לא המתין לו. נס גלוי! ניגשתי במהירות אל הרופא ואמרתי לו שהתינוק שלי בן החודש קודח. הוא עצר אותי בחדות: "סליחה גברת, לא קבעת תור אצלי".
"לא קבעתי תור בכלל, פשוט הגעתי, זה דחוף... ואני כאן עם חמישה קטנים ותינוק קודח. אני רואה שכרגע ריק אצלך. הנה הכרטיס המגנטי. בבקשה, רק תבדוק את הקטן", כמעט בכיתי.
"מצטער גבירתי, את לא רשומה אצלי".
באותו הרגע, מתוך מסך הדמעות צעקתי בלי בושה: "אתה יודע מה? אני באמת לא רוצה שתבדוק את הקטן שלי. מבחינתי, אתה לא רופא! רופא אמיתי היה רואה אם לשישה קטנים ותינוק קודח בן חודש, זה מה שהוא היה רואה, וממהר לעזור".
ומאז ועד היום הבטחתי לעצמי וגם קיימתי, אני לא קובעת תור לאותו רופא, גם כאשר המזכירות אומרות לי בטלפון שפנוי אצלו ואילו רופאים אחרים עמוסים...
אני יודעת שלא כל הרופאים כאלה. אני יודעת גם שלא קלה היא דרכם למרפאה, ובכל זאת, קשה לי עם מחאת המתמחים.
נכון, הם צודקים, הם באמת צודקים. השעות הבלתי אפשריות, עבודתם השוחקת הפוגעת גם בנו הפציינטים, המשכורת הלא מתגמלת מספיק מול העמל. מותר להם להתמקח, מותר להם לדרוש, אבל מכאן ועד נטישת העמדה. זו דילמה קשה.
אני יודעת שהם יאמרו שאין להם ברירה, שלא מתייחסים אליהם, ורק אם תהיה צעקה אמיתית ומצוקה מצד החולים – מישהו שם למעלה יתעורר.
ובכל זאת, אני לא יודעת איך הם ישבו בבית כשהם יודעים שזקוקים להם ובגלל העדרם, עלולים חלילה, חיים של צעירים ומבוגרים להיגדע.
ומה עם שבועת הרופא?
איך הם ירגישו אם ישמעו שיכולים היו להציל חיים והם לא היו שם?
אני יודעת שיש גם רופאים מסוג אחר. הם הודו והתוודו באוזניי לא פעם, שהם היו מגיעים גם בשביתה לעבודה, כי אי אפשר להפקיר חיים. תוך כדי הכתיבה אני מעבירה בראשי מצעד של רופאים אמיתיים, כאלה שמכמות הפציינטים שלהם הם היו יכולים לחיות בבתי פאר, אבל הם בחרו בצניעות עד יומם האחרון. הם גם לא גבו כסף ממי שלא היה לו.
זכור לטוב ד"ר יהודה לייב שופק, שנפטר לפני מספר חודשים, שקיבל את כולם תמיד ועד סוף ימיו לא דרך קופת החולים, מעני ועד עשיר, ואיש לא האמין שהוא לא עושה עליהם 'קופה'.
שנים רבות ניסו חוקרי מס הכנסה לשים את ידם על הכנסותיו. כל כך הרבה פציינטים עוברים במרפאתו, קשה להשחיל תור אחד לרפואה, אז איפה ההכנסות?
חוקרי מס הכנסה ישבו במרפאתו במשך שעות, מחכים לקצה חוט שיוביל אותם לכסף הגדול.
והנה הטרף הגיע. למרפאה נכנס אדם כשחיוך זחוח על פניו והודיע: "באתי לשלם את החוב שלי, את דמי הביקור האחרון..." החוקרים נדרכו.
ואז שלף האיש בחשיבות רבה שטר של עשרים שקלים מכיסו. המזכירה שוב נאנחה, תחבה את השטר למגירה ורשמה לו קבלה. והם, החוקרים, מעולם לא שבו.
זכור לטובה ד"ר דניאל בלוך, רופא ילדים מפורסם ממוצא יקה, שהתגורר בשכונת בית וגן בירושלים, עבד עד כמעט יומו האחרון וקיבל פציינטים מהשעה שש בבוקר. תמיד בחיוך, תמיד בשמחה, השיב לשיחות טלפון 24 שעות ביממה. אני מכירה באופן אישי אנשים שלא היתה הפרוטה מצויה בכיסם והם פשוט לא שילמו לרופא המומחה, שאחרים במקבילה שלו גובים את תעריפי משרד הבריאות הנוסקים גבוה, והוא המשיך לקבל אותם, כי הוא רופא ו"רופא צריך לעזור לכולם", כך היה אומר.
ויבדל לחיים ארוכים, ד"ר טוביה שורצמן, רופא כללי ומרדים מומחה, המבוקש בארה"ב מאוד, שפציינטים באים אליו ביום ובלילה, בשבת ובחג, ואת כולם הוא מקבל, שלא דרך קופת חולים. ומה עם תשלום? אני שואלת אותו.
הוא צוחק. הוא עובד בבית חולים בתורניות ארוכות במשך השבוע ומעולם לא חשב לבקש כסף מאנשים שמבקשים את עזרתו בשעת לילה מאוחרת, בשבתות ובחגים כשאין מוקד רפואי קרוב.
"שבועת הרופא", הוא משיב לי בפליאה.
ויש עוד הרבה רופאים אמיתיים, במרפאות, בתים ובתי חולים, אני בטוחה, רק תחפשו ותמצאו אותם. הם טוענים באוזניי כי מי שבוחר לעסוק במקצוע הרפואה, לא בחר אותו בגלל הממון, כי היום כולם יודעים שארוכה הדרך לכסף אם אתה עוטה חלוק לבן. הרופא בוחר את ייעודו מתוך רצון אמיתי להציל חיים! עוד הם גורסים כי רופא אינו רק אדם שמבין ברפואה, השתלם במקצוע ויש לו ידע נרחב בתחום, אלא נפשו ונשמתו נמצאת עם החולים.
קשה לי לשפוט. אני קשובה ומבינה את הזעקה של המתמחים, אני מקשיבה גם לזעקתם על המדיניות שלטענתם לוחצת אותם לשביתה, ובכל זאת, הייתי רוצה לשמוע אותם גם מפגינים יותר לויאליות כלפי החולים.
