"נודה לך מאוד אם תתנדבי למספר שעות בפרויקט החדש שלנו", הקול שמעבר לקו ביקש ממני להגיע ולהקדיש מזמני גם כאזרחית מן השורה (ובוודאי כעיתונאית) כדי להשתתף בהכנת ילקוטים לחלוקה עבור ילדים נזקקים.
"יש לנו אלפי ילקוטים וציוד כמו מחברות ומכשירי כתיבה אותם צריך לארוז ולחלק בין הילקוטים".
הבקשה מארגון החסד כמעט נדחתה על הסף, מסיבה פשוטה. הם פנו אלי בשבוע האחרון של החופש הגדול. במילים פשוטות, הייתי זקוקה לארגון באופן אישי.
הילדים המשועממים טיפסו על הקירות, ליתר דיוק פרקו אותם והמתבגרים, הס מלהזכיר, הסתובבו עם מבט כועס בעיניים (מתי הם לא כועסים?), שלחו לעברי מסרים סמויים, כמו: "אמא כסף" ו"למה אין אוכל בבית הזה?" ומנגד, בעבודה, העורך מחכה לחומרים... ולא חומרים שכוללים שמירה על ילדים.
כמעט והשבתי בשלילה רבתי, רק שהקול שמעבר לקו הסביר לי את חשיבות המצווה ואת המשפחות שילקוט חדש עמוס במכשירי כתיבה שינחת בביתם הוא הרבה מעבר לכך, סוג של קרן אור שחודרת באפלה (הקול הבהיר לי גם כי אזכה בשעתיים חופש מהחופש הגדול).
"ואם תוכלי גם לבקש מעדינה (שם בדוי בדוי לחלוטין ותיכף תבינו גם למה) שתגיע. תשכנעי אותה בכל לשון של בקשה. תסבירי לה את חשיבות העניין".
עדינה היא דמות ציבורית במעמד גבוה מאוד. במקרה היא ידידה טובה שלי. ידעתי שיהיה לי קשה לשכנע אותה. היא חיה את "החיים הטובים", שייכת לעשירון העליון ואיך אמר אחד הגדולים?: "אין השבע מרגיש את הרעב".
"השתתפות שלה באירוע שווה אלף תרומות", הסביר לי היחצ"ן.
התקשרתי אליה ולאחר מסע שכנועים, היא אמרה: אוקי, אני מגיעה, אבל בדיוק לרבע שעה, ובשעה חמש בדיוק.
"אמא, לאן את הולכת?" כל החבורה צעדה בעקבותיי בשעה ארבע, מקווה שהבאתי להם בכנפי בשורה חדשה.
"אתם נשארים בבית עם אבא. תוך שעתיים אני חוזרת", הודעתי לחבורה המשועממת ששלחה בי מבטים קודרים (זוכרים, המקרה ארע בתקופת החופש הגדול).
הגעתי למקום. עשרות מתנדבות עטו על התיקים ומכשירי הכתיבה וכולם חיכו בהתרגשות לעדינה (שם בדוי בדוי). הם הכינו עבורה תקרובת יקרה שכללה בין היתר עוגת גבינה מקונדיטוריה משובחת ויקרה, פירות אקזוטיים חתוכים על מגש מוזהב שהוזמנו במיוחד מחנות בעיר, מאפים, שתיה ואפילו מאן דהו הצליח להביא לאירוע מכונת קפה והכל כדי לכבד את נוכחותה של עדינה ולהנעים את רבע השעה בה היא תטרח להשתתף באירוע.
הם עמדו שם נרגשים, אבל עדינה לא הגיעה. "אולי בעוד שעה", היא ענתה לי קצרות וכולנו עמדנו וחיכינו לה, ועברה שעה, חלפו שעתיים, כל הילקוטים נארזו, הפרויקט הושלם בהצלחה. ועדינה טרם נראתה באופק.
היא לא הגיעה וגם לא טרחה להתנצל.
"אבל הבטחת", גמגמתי בייאוש מול הטלפון.
"מצטערת, צץ אירוע חשוב", ענתה לי. "רק לעשר דקות. את לא מבינה כיצד הם התכוננו והכינו לך מאפים ופירות".
"מה האירוע החשוב?" שאלתי אותה והיא מיהרה להסביר לי כי גורל המדינה תלוי במפגש שלה עם שגרירה מארה"ב.
היא נקבה בשם המקום, מלון סמוך לאירוע. "נו, עשר דקות, הבטחנו להם, לא נעים לי לאכזב את כל המתנדבות והמארגנים", התחננתי.
והיא בשלה, מסבירה לי בשיא הרצינות כי גורל המדינה אכן תלוי על כתפיה.
ועשיתי מעשה אשר לא יעשה. כעבור חצי שעה החלטתי לגשת למלון ולו כדי לראות מקרוב מה גרם לה לקמט את אירוע החסד החשוב. ומצאתי אותה יושבת יחד עם השגרירה מול צלחות עמוסות בכל טוב.
"גורל המדינה...", גיחכתי ועזבתי כועסת.
הכעס חלחל ועלה בתוכי. איך היא יכולה לזלזל באופן כה בוטה? הגעתי למסקנה אחת: היא עושה את זה בכוונה, דווקא בגלל שהיא נמצאת שם במקום בו "כוחי ועוצם ידי" שולט בה. מה, היא לא רואה בני אדם שיצאו מגדרם עבור ההשתתפות שלה? מבחינתם היא תתרום לפרויקט החסד. ואילו היא בעולם הפנימי שלה בוודאי מוצאת סוג של עונג בלרדות בחלשים ממנה...
האירוע הסתיים, הם התמודדו עם האכזבה ואני לא נרגעתי. במשך יומיים הסתובבתי עם תחושת כעס וזעם.
"תדוני אותה לכף זכות", הסבירה לי חברה חכמה.
"את קולטת שאני, כן, אני, עם כל הילדים בבית והחופש והתינוק, הצלחתי להגיע, והיא? היא לא יכלה להניח לעוגת הקצפת שלה ופשוט לקיים את ההבטחה שלה לעשר דקות?"
נורא מצטערת, אבל עם כל ההבנה שלי, לא יכולתי להבין אותה.
"זה בסדר", חברתי החכמה הסבירה לי בנועם ובנחת. "זכותה לנסות לחיות את החיים שהיא רוצה בעולם שלה, גם אם זה לא משתלב לך בדיוק לפי קצב התוף שלך. אם יש לך השקפה לגבי אופן ההתנהלות וכיצד צריך להתנהג, נהדר, תיישמי אותו בעצמך, אל תתלי את המעיל שלך בקולב שלה, תתמודדי, ולא, אל תכפי עליה לעבוד אצלך לפי קווי המתאר של האמת שלך".
הכעס הצליח להתפוגג. היא צודקת.
נזכרתי במקרה הזה דווקא עכשיו, ערב יום הדין. אסור לי לדון אחרים לכף חובה ולכל אחד מאיתנו, מי בבית, מי בעבודה, ישנם מקרים דומים יום יום. הכל תלוי בנו. אנחנו יכולים אם נרצה לדון לכף זכות. ואם כל אחד מאתנו ינהג בישרות לפי האמת הפנימית שלו, לפי ההלכה הכתובה ולא ירוץ לחפש את הקולב של השני, זו התשובה האמיתית.
צום קל וגמר חתימה טובה לכולנו.
