הקשר המשפחתי: לא להיכנע לכעסים

ראש השנה, יום כיפור וסוכות.

עסקת חבילה. הכול כלול במחיר: אוכל, מנוחה, צום, תפילה, משפחה.

אנחנו מוזרים אנחנו. מצד אחד מתלוננים כל השנה על הלחץ והעבודה והרעש, וכשמגיע תשרי על כל חגיו, אנחנו מתלוננים על הרוגע והמנוחה והשקט.

בראש השנה האחרון נסעתי הביתה, להורים. היינו 30 איש סביב השולחן. וזו המשפחה הגרעינית פלוס שני נספחים. גאווה.

ישבתי קרוב לאבא שלי, וממקום מושבו המכובד הסתכלתי על השולחן הערוך הארוך, על בני משפחתי, על הדורות השונים, על התפקידים שהחלפנו במשך השנים, על העובדה שאני כבר לא זו שתפזר סביבה גרגרי רימון ארגמניים ולא תכתים עם עסיסם את בגדי החג הלבנים, למרות שאמא הזהירה אותי, ולא זו שיקראו לה לצאת מתחת לשולחן ולא זו שתשים ראש על הברכיים של אמא ותירדם לפני תום הברכות. הסתכלתי על אבא שלי שבנותיי קוראות לו סבא שלי, חתכתי את העוף לבכורתי, בדיוק כפי שאמי חתכה לי בעבר, חתיכות קטנטנות ללא עצמות ופיניתי צלחות מהשולחן. יחד עם אחיותיי עטנו על המטבח כמו דבורים בכוורת, מזמזמות ופועלות ביעילות מיומנת.

וחשבתי להגיד לו, להוא שם למעלה או למטה או בינינו: תשמע, סך הכול אני מרוצה. סידרת אותי טוב. אומרים שמשפחה לא בוחרים, אבל אני? אני הייתי בראש התור כשחילקו משפחות. משפחות טובות.

נכון, בכל משפחה יש לעיתים חילוקי דעות ואולי עניינים שמתעוררים פה ושם, ולביטוי "קשר משפחתי" מצאתי פירוש נוסף - קשר מסובך כמו חוטי מובייל דקיקים שהסתבכו זה בזה, אבל כולם מחוברים לטבעת ואף אחד מהם לא יכול לעמוד בזכות עצמו, פשוט המובייל לא יהיה מובייל. והדבר היחיד שחשוב באמת הוא לאהוב את המשפחה, לא לוותר לאגו ולא להיכנע לכעסים מיותרים.

לא לברוח מעצמך בחגים ולחגוג לבד. לא לברוח לחו"ל ולחפש שם שקט.

בסופו של יום חברויות מתפוגגות ואהבה דועכת.

המשפחה היא זו שנשארת בשבילך בערבות הדדית שמנצחת את הכול.

אתמול הלכתי עם הבנות שלי ברחוב. הן רבו ביניהן על משהו, כרגיל, ואז עצרתי אותן ואמרתי: "בנות שלי, יפות, תקשיבו לאמא, הרבה אנשים יכנסו ויצאו מהחיים שלכן, אבל תזכרו דבר אחד, גם כשתהיו זקנות-זקנות, תישארו אחיות, תמיד תדעו שאתן יכולות לסמוך זו על זו ותמיד תדאגו אחת לשנייה".

הן צחקו. הצחיק אותן שהן יהיו בנות שמונים, ככה הן אמרו לי.

ואז בדיוק כשחשבתי שאולי הנאום שלי הקדים את זמנו וראוי לחזור עליו בגיל בת המצווה או בחתונה, הן אחזו ידיים. והמשכנו ללכת.