אני סוגרת את הדלת אחריי ופונה אל החלונות והתריסים. אני סוגרת אותם ומגיפה. מגיפה וסוגרת.
עוברת בין חדרי לבי ופותחת ארונות ומגירות. וכמו סוחר בשוק הפשפשים, אוציא את מרכולתי ואפרוש לפניי.
גלויים וחשופים, מתערבבים הצבעים בריחות שמתערבבים בזיכרונות.
צילום: אורנה פיטוסי
שנה בדרכים והוא לא הותיר בי כוחות רבים, המסע. אבל הרצון קם ודחק בהחלטה, וזו - תבעה פגישה. איתי. ואני יודעת שכל מה שצריך זה להושיט את היד ולאחוז במשהו. לא משנה מה. משהו. והוא יהיה הראשון.
אחריו יבואו נפנופי זרועות, והכול יעוף באוויר כמו בסרט ישן, ויושלך על הרצפה. על המיטה.
אחר כך אמיין: הטוב - יקפל בתוכו תקוות ויוחזר לארון. הרע והמיותר - יידחס לשקית אשפה גדולה.
לעיתים אשתהה ליד דבר מה, אתבונן בו, ויבוא גל גדול של געגועים ועצב וישטוף אותי ואז אומר לו תודה על שהיה, ותודה על השיעור שלמדתי, ואף אותו - אביא לקבורה.
לעיתים אמצא מתחת לערימות טבעת שחשבתי שאבדה. או זיכרון יפה ששכחתי שזכרתי, ואכניס לקופסה מיוחדת. זו שמחכה לזמן שלה, לימים אחרים, בהם אזדקק לכוח.
לא אעצור, לא אפסיק. בסופו של יום, חמש שקיות גדולות ימתינו ליד הדלת.
ופתאום שוב יהיה לי מקום לדלג במסדרון, ואוויר נקי ומחייה יזרום בחופשיות בין החדרים.
ואני אהיה קלה כמו כדור פורח שהשליך שקי חול כבדים אל האדמה.
אחר כך אתרחץ, אכין קפה, ועל דף לבן וגדול אכתוב: מה היה. מה הווה. מה יהיה.
עת רצון, עת רחמים, עת לחשבון נפש.
שנה טובה.
