הגענו לרגע האכזרי שמפגיש את החלום עם המציאות.
ועדת טרכטנברג מגישה היום המלצות שלעולם לא יוכלו להתאים את עצמן לציפיות ולתקוות שעורר המאבק הזה בלבבות.
ובעוד כולם ידונו ויצעקו, אני דווקא אחשוב על שלושת מובילי המאבק.
כי מאז שהתחברו לי הנקודות, לפני כמה ימים, אני לא מבינה איך לא שמתי לב לזה קודם.
איך לא קלטתי שיש משהו מהותי משותף ביניהם.
כי אולי זה רק מקרה שלדפני ליף יש אפילפסיה, ואולי זה רק מקרי שלסתיו שפיר יש אחות אוטיסטית, ואולי זה מקרי שאבא של יונתן לוי הוא נכה צהל שאיבד את מאור עינו, אבל האם זה מקרי שדווקא הם אלו שהובילו את המחאה הזו, שצירפה כל כך הרבה אנשים יחד?
לא, זה לא מקרי.
זה לא מקרי שאת המהפכה הכי גדולה שהייתה פה בשנים האחרונות, הובילו שלושה צעירים שיודעים משהו על להיות זקוקים לעזרה. על להיות תלויים באחרים. תלויים ביד שהם מושיטים.
להיות תלויה בחברים שלך כשאת מקבלת התקף.
להיות תלויה בעזרה של אנשים ששומרים על אחותך, בהמון אהבה וסבלנות, ומאפשרים לאמא שלך להיות קצת איתך.
להיות תלוי באנשים שיעזרו לאבא שלך לחצות בשלום את הכביש, כדי להגיע ולהשתתף כמו כולם באסיפת ההורים שלך.
כי מי שמבין שהוא צריך את האחרים, מבין שגם האחרים צריכים אותו.
ואת זה הבינו שלושת הצעירים המיוחדים האלו.
הם ידעו והבינו שקבלה ונתינה הם מעגל.
מעגל של להצטרך ולתת, להעניק ולקבל, לפעמים אתה בצד הזה, ולפעמים בצד ההוא. וזה רק עניין של טיפת מזל באיזה צד נפלת. או טיפה של חוסר מזל.
ודווקא בגלל זה כל כך חשוב להבין שזה מעגל שבו כולנו נמצאים יחד.
היום ידברו הרבה על ניצחונות והפסדים, מציאות וחלומות, כסף וכלכלה, ויהיו מומחים ופרשנים.
אני אחשוב על שלושת הצעירים האלו שעשו מהפכה.
שלושה שיודעים שלבד אי אפשר להצליח, כי צריך להיות יחד.
כי שלושתם יודעים מה זה להצטרך.
