כמה גמיש הוא הלב.
מתמלא, מתרוקן, נחמץ, נשבר, נכמר, כואב, מתרחב, מתכווץ, נפתח, מכיל.
פגשתי אנשים שבחרו לעטוף אותו, את הלב, בשמיכת פוך עבה וחונקת, הכניסו אותו לשקית וואקום וליפפו חבל סביב הכול, כמו גופה שנזרקת לקרקעית הנהר בסרטי מאפיונרים.
פגשתי אנשים שבחרו להשתיק אותו, את הלב, לעמעם את אורו.
פגשתי אנשים שבחרו לא לפתוח אותו שוב, את הלב, כי היה להם זיכרון רחוק של כאב.
פגשתי אנשים שבחרו למנוע ממנו כאב, ביודעם שבכך הם מונעים ממנו גם אהבה.
פגשתי אנשים שלא הרשו לדבר להיכנס אליו, פרט לעצב ויאוש. ואז סגרו אותו איתם בפנים.
צילום: אורנה פיטוסי
אבל אני, איני כזאת.
אני מקפידה לאמן אותו בחדר כושר של לבבות. הוא חזק, גמיש, מוכן לכל מכה שתבוא ופתוח לכל אהבה שתידפק על דלתותיו.
אני נופלת וקמה.
בוכה כמה שצריך, מתאבלת עד הסוף, מנערת מבגדיי אבק, מלקקת את הפצעים, חובשת אותם, ופותחת מפה, לסמן את הדרך שלפניי, וכמו לוט, לא מביטה אחורה.
והלב הגיבור שלי עומד בכול. כי הוא מאומן. כי הוא יודע שהוא מספיק גדול וחזק להכיל את מה שהדרך תמציא לו. אם צריך לעלות על הר גבוה, הוא יעלה ויזכה לראות את הזריחה. אם צריך לצלול לקרקעית, הוא יצלול ויעלה כשפנינה בידו.
אם צריך להתחמם ליד מדורה באמצע שום מקום, הוא יתחמם ויביט למעלה, אל הכוכבים, וידע שהכול גדול ולא ידוע ופתוח.
יכולתי גם אני, לעטוף אותו ולנעול ולשמור שלא יפגע.
יכולתי להחליט שלמען בריאותו לא אתן לכלום לחדור אליו, ככה לא יפגע לעולם.
אבל בחרתי לפתוח את דלתותיו לרווחה, כמו מוזיאון. אפשר להיכנס, להתרשם, אולי להחליט להישאר. אפשר גם להציץ וללכת.
ככה גמיש הוא הלב.
שמח ונוצר את אלה שביקרו בו, גם אם היו בו אורחים לרגע, ואף יותר, את האורחים שהפכו אותו למשכנם.
