אכפת לנו, אבל אנחנו לא תמיד זוכרים.
כשאנחנו קוראים בעיתון על ילד שחוזר מבית הספר ואין לו אוכל בבית, אז הבטן שלנו מתהפכת, ובעודנו מנגבים את הדמעה הסוררת שמבצבצת, אנחנו נשבעים לעשות משהו.
אבל אז בדיוק הסלולרי מצלצל, ואנחנו עונים, נסחפים ליומיום שלנו. ושוכחים.
כשאנחנו רואים כתבה מטלטלת על ניצולת שואה שלא רק שאין לה מה לשים על שולחן האוכל בחג, אלא גם אין מי שיחזיק לה את היד, הבדידות שלה קורעת לנו את הלב ואנחנו מבטיחים לצלצל ולהתנדב. חלקנו עושים את זה. חלקנו הולכים לבקר את הסבתא הפרטית שלנו ומחבקים אותה יותר חזק.
וחלקנו שוכחים.
הרבה ישראלים טובים עושים דברים טובים.
הרבה ישראלים מתנדבים, אוספים, שותפים, יש ערבי התרמה ואירועי גיוס.
ויש הרבה ישראלים שבאמת רוצים לעשות משהו, ונשבעים בסוף כל שבוע שבשבוע הבא הם יתייצבו.
שהם יעשו משהו למען הקהילה. למען הקשישה ההיא או הילד ההוא שבאמת צריך עזרה ותרומה. למען ילדים חולים שעוברים כל יום כמו גיבורים, למען ילדים שהגורל התאכזר אליהם או שנולדו במקום הלא הנכון להורים שלא הגיע להם לקבל אותם.
"עיגול לטובה" הוא רעיון נפלא שעושה משהו אחר ממה שעושים האחרים.
הוא מאפשר לנו לתת מתן בסתר. כמו פעם.
בלי שירותרום, בלי צלצולים ובלי תוכניות טלוויזיה. זה רק כמה אגורות. כמה אגורות שלי ושלך, ושל השכנה, העודף שנשאר למורה, ולאיש שנוסע במסלול לידי.
בקיץ הזה למדנו איזה כוח יש לנו כשאנחנו מתאחדים.
כשאנחנו יחד אנחנו יכולים להזיז הרים. וממשלות. וסדרי עדיפויות.
ועכשיו, יחד, נאסוף את כל האגורות האלו, שבאמת אנחנו לא צריכים, וניתן אותן למישהו שמחכה להן כמו לטיפת מים אחרי קיץ ארוך נורא. טיפת מים שתשקה ותרווה.
וטיפה אחת יכולה לעשות הבדל. ועוד טיפה ועוד אחת יכולות לעשות שינוי גדול.
בדיוק כמו העוד אגורה ועוד עשר אגורות, שלך, שלי ושלהם, שיחד יעשו הבדל גדול.
הלוואי ונהיה בצד שיכול להרשות לעצמו לעגל לטובה בלי להרגיש בכלל שזה מה שהוא עושה.
ושתמיד נהיה בצד שנותן.
אמן.
