ציפיות של נחמה

היה לו אופנוע קטן, אדום וצווחני. זאת אומרת, גם לו.

הבנים בשכבה חשבו שרעש של אגזוז זה "גזעי", אז הם היו שוברים אותו או משהו כזה.

באור ירוק הוא היה נותן גז והעיר הקטנה שלנו הייתה נחרדת, כאילו משפחת יתושים זמזמניים שועטת ברחובותיה.

הייתי עומדת במרפסת של סבתא, ידיי על המעקה, מבטי חד וכמו חתול, מפנה את אוזניי הכרויות לעבר רחובות רחוקים מהעין, עוקבת בדריכות אחר מסלולן של הצווחות.

לעיתים היה מגיע לאפי ריח הדלק השרוף וזה היה סימן שהוא הולך ומתקרב אלי. ריח טוב יש לו, לדלק. הוא נתפס בעיני כגברי יותר אפילו מריח האפטר-שייב שהוא היה מפלח מאבא שלו ומורח בנדיבות על שפם-חמש-השערות שלו שהתעקש לגלח.

היה לו עור לבן וצח וערימת תלתלים שחורים. חשבתי שהוא מאוד דומה ליזהר אשדות.

אז הייתי מסתגרת בחדרי ומקשיבה לשירים של "תיסלם", עוצמת עיניים ורואה אותו, את האופנוען הקטן שלי.

הייתי משרבטת במחברות את השמות שלנו. לבד ויחד. שוב ושוב. וכשכתבתי את שמותינו עם שם המשפחה שלו, הייתה עוברת בי צמרמורת מסיחת דעת לאורך הגב. הייתי מסלסלת לבבות אדומים, ועושה לאותיות שמו עיבוי והצללה, עד שדמו לאותיות ההן, שם, על הגבעה בואכה הוליווד.

עברנו את מסלול הנשיקה הראשונה ממש לפי הספר, על הספסל בגן. ירח עגול-גדול-לבן ומדויק בשמיים, ריח עלים רטובים ודשא, נשימות קצובות, מדודות, ולב פועם כמו פרפר שכלוא בין כפות הידיים.

הוא הבטיח לי שזה נעים. אפילו הבטיח שאם זה לא יהיה טוב, הוא ינשק את האדמה. מצחיק.

ואני, הקשבתי לתחנוניו ומתחתי את הדקות ההן בחוש נשי גנטי וקדום שלחש לי שזו פעם בחיים. זו הראשונה. אמנם יבואו עוד אחריה, אבל כזו לא תחזור אף פעם. מתחתי את הרגע, מתענגת על ההיסוס, על הבטן המתהפכת ולרגע הייתי כוכבת בסרט ערבי של ערב שבת. רוצה, אבל מתביישת.

ואז היא באה. ואז זה נגמר ואז הסמקתי וגם הוא.

השרבוטים הלכו והשתלטו על כל המחברות. בחרתי שמות לילדים שלנו. התלבטתי בין שני בנים ובת, לבין תאומים וכלב.

יום אחד, כשעליתי על הסוס האדום של האביר שלי, רגלי נצמדה לאגזוז החם וצרבה בבשרי חותמת. נשאתי אותה בעוז וגאווה כאילו היתה סמל סודי של אבירי השולחן העגול.

שיתפתי את החברות שוב ושוב בסיפור הפציעה הרומנטי, לא חסכתי בפרטים. וכדי להוסיף נופח דרמטי יותר הייתי מסירה עבורן (ברגע המותח ביותר בסיפור) את התחבושת וחושפת את העדות לאהבתנו. ורודה, מבעבעת וכואבת. עד הבשר.

אבל היא כאבה הרבה יותר כשהתחלתי להבחין בעוד בנות עם כוויה זהה לשלי.

אותה כוויה, אותה רגל, מאותו אביר על אותו סוס אדום קטן וצווחני.

ואז הגיעו הדמעות, והגיעה שיחת "יחסינו לאן" והגיעו התירוצים והסיבות ו"אני רוצה שנישאר ידידים". כן, זה מתחיל כבר אז. כנראה משהו מולד.

וצדקתי. היו אחרים, היו אחרות, נשיקות אחרות. היו פרפרים אחרים, ובטן מתהפכת וירח עגול-גדול-לבן ומדויק בשמיים.

על אלנבי 58, ליד המקום הכי נמוך בתל אביב של שנות ה-90, שעכשיו אין זכר לימיו המפוארים, ורק בקירות מעוטרי הגרפיטי עדיין מהדהדים באסים מימים רחוקים, שכב הומלס. עברתי לידו ונעצרתי. אל הגדר החלודה שמאחוריו הוצמדה כרית. התקרבתי אליה. מישהו כתב עליה שיר.