חזרתי מהפלאפל עם שקית ריחנית בידי, צועדת למשרד. לפני הלך גב של מישהו ואז הוא התכופף קצת, הזדקף ופלט עשן של סיגריה. אחח. המושג "רגשות מעורבים" מזמן לא היה כל כך חד וברור.
מצד אחד, זה פשוט מסריח. יש אולי איזה קסם בסיגריה, כשהיא מתלווה לדרינק בבר אפלולי עם אנשים יפים. ממש אין קסם בעשן שנפלט בצהרי יום מהביל ברחוב המסגר. ובעצם, גם כשהגעתי לברים שבהם אוכפים את החוק ואסור לעשן, נהניתי כל כך מהאוויר הצלול. לזאת יש בושם, לטפאס יש ריח מגרה. הרבה יותר נעים.
או בקמפינג, ליד המדורה בערב עם תה חם מעשבים שנקטפו. סיגריה היא הסוף הכייפי של היום, החופשה האמיתית בעצם. אבל מה עושים עם הריח מהאצבעות אחר כך? מגעיל.
הקריירה שלי כמעשנת היא אנינה, כאילו. הרבה מעשנים שנגמלו אמרו לי שאם הם יכלו לעשן כמוני, הם לא היו מפסיקים. המינון שלי קבוע: עד חמש סיגריות ביום, קופסה מחזיקה אצלי כמעט שבוע. יענו, הכי ברגוע.
עירפול נעים וחולני
אבל כמובן שהאנינות כאן היא קשקוש, אם מכפילים את זה בכך וכך שנים מקבלים המון סיגריות.
עכשיו אני נמצאת אולי באיזו צומת או מה. עם כל ההריונות האלה, תקופה ארוכה מאוד לא עישנתי (מגדל חברה לביטוח: נא לעדכן את הפרמייה! ולא לקרוא יותר!) עכשיו, כשאני לא מניקה ולא מגדלת אף תינוק בבטן, עולים בי געגועים.
למשל לסיגריה של שעת בוקר מוקדמת, נגיד באוטו בדרך לעבודה. חלק מהקסם שלה הוא דווקא בכך שהיא ממש לא נכונה. כאילו, על הבוקר? כבר? אי אפשר לחכות לפחות לאחר הצהריים? ג'נקי. ומצד שני כן, בוקר חדש מתחיל ואני מציינת את הויטאליות הזאת בהצתה.
או הסיגריה של הפסקה בעבודה. טוב, אין לי רעיון מדהים לכותרת ואני עובדת כבר שלוש שעות רצוף. את באה לסיגריה? זה פסק זמן, זה פטפוט אם הסיגריה חברתית או ניקוי ראש אם היא לבד.
והכי בטטה הרס עצמי בוז לכל הרגל בריא: הסיגריה שמול הטלוויזיה. ניוון המוח והריאות מתאחדים לערפול נעים וחולני. המסר לעולם הוא, עזבו אותי. אין קבלת קהל ואין שירות לקוחות. אנא התקשרו בשעות הקבלה.
ויש גם הסיגריה של סוף היום, הסיגריה עם חברים ועוד ועוד רבות ואהובות. כשאני קוראת את מה שכתבתי עד עכשיו אני חושבת שהשטן כתב את זה דרכי. חוששת שקוראים לא מעשנים התפתו לנסות.
מעשנת?אישה בגילך?
אבל מה, בחלק מהמקרים זאת באמת פנטזיה. למשל כשאני עצבנית אני חושבת, אח, מי יתנני סיגריה עכשיו. בפעמים שבהם כן ניסיתי גיליתי שזה לא באמת הרגיע אותי. המשאלה לעשות משהו שיעלים מיידית את התחושות הלא נעימות לא התגשמה.
או הסיגריה באוטו. כל כך הרבה שנים ועדיין הרוח מעיפה את האפר עלי. כמובן שלעשן בבית זה חתיכת גועל. ועכשיו גם יש את כל הילדים והתינוקות שמסתובבים כאן, זה ממש לא בא בחשבון.
יש גם עניין של גיל: לעשן בגיל 20 וקצת זה אולי מרדני, נגיד. בגיל 40 זה סתם הרגל לא אסתטי, התמכרות של אנשים לא רציניים. כאילו, נו באמת.
אבל עובדה שהיו פעמים שניסיתי ונהניתי. ועובדה שאני עוד מתגעגעת. ועובדה שהענן מהיום בצהרים כן הרטיט את לבי. די, בכמה חזיתות אפשר להילחם? שרה מקלכלן שרה בקול מתוק ומלאכי על כניעה מתוקה. אני מזדהה.
בינתיים יש לי חפיסת סיגריות שקניתי בחופשה בפריזוגם
מצית. נראה.
