צעדנו לאורך הטיילת. הבנות התעקשו ללכת על החומה העתיקה.
נטייתי המולדת לחשוש מאסונות גרמה לי לסרב. פחדתי שיפלו לצדה השני של החומה הגבוהה. חמישה מטרים גובה שמסתיימים בנחיתה על חול לבן עם שברי צדפים וסרטנים קטנים וגם זכוכיות.
אבא שלי חייך והסכים.
אז התפצלנו. הוא אחז בידה של הגדולה ואני בזו של הקטנה.
בנות וסבא. צילום: אורנה פיטוסי
השמש שקעה בים וצבעה את ארבעתנו באור כתמתם של סוף הקיץ.
האוויר המלוח חודר בעוז דרך הנחיריים שלנו ומשתלט על כל הגוף, מנפח את הריאות בפראות של מכונת הנשמה.
בתל אביב התרגלנו לנשום נשימות קצובות וקטנות של פיח ועשן.
גמעתי נשימה מלוחה גדולה שהציפה את גופי במתיקות. לפעמים גם לאוויר יש טעם. קוראים לזה נוסטלגיה.
ציינתי לעצמי שזה מעניין איך בסופו של דבר, בכל קיץ אני מביאה אותן הביתה. אלי הביתה. לעכו. פה החופש האמיתי הגדול.
הם הגדילו את הפער בינינו, סבא ונכדתו, צועדים יד ביד, מנהלים שיחות ברומו של עולם. אבא שלי יודע לדבר. איש חכם.
אנחנו, המאספות, לא מיהרנו. הקטנה דילגה בצעדים קטנים על אבני החומה שהשנים והאוויר המלוח חרצו בה סימנים כמו בפני אישה זקנה. אני נעצרתי מדי פעם לצלם.
אבא שלי איש של מילים. אני אישה של מראות.
בדרך ראינו לונה פארק קטן. הוא היה ריק. עצוב לראות גלגל ענק-קטן עומד. ריק. עצובה עוד יותר הייתה הרכבת. חמישה קרונות צבעוניים קטנים, עומדים עזובים, ואין מוזיקה מחרישת אוזניים ואין אף ילד שיושב בקרון בצורת פיל. גם לא בקרון בצורת ג'ירפה.
אבא הסביר להן שזה ככה בגלל הרמדאן וכשהשמש תשקע יבואו כולם... הבנות בלעו אכזבה והסתערו על היעד הבא: גלידרייה. ריקה. זה טוב.
ישבנו על ספסל קטן בחוץ. הן - ברגליים קטנות שמתנדנדות באוויר, מלקקות כדורי גלידה בהנאה צרופה. אני ואבא שלי לצידן - הוא מביט אל הים, שקוע במחשבות, ואני אוחזת ביד אחת סיגריה (שעומדת בינינו עד היום כשריד מימי מרד הנעורים) וביד השנייה - אייפון...
שלושה דורות.
האות להמשך הטיול ניתן כשראינו אותן רצות כמו גורי לברדור שובבים על המרצפות הישנות.
הנחנו להן במרוצתן וצעדנו זה לצד זו. התאמתי את הליכתי הקופצנית והמהירה לצעדיו הנינוחים.
הוא דיבר, אני הקשבתי. אחר כך אני דיברתי והוא הקשיב. מדי פעם הן חלפו לידינו בצהלות.
אבא הצביע על נקודות רחוקות ודרבן אותן להתחרות עד אליהן. זכינו בשלוש דקות שיחה נוספות.
לא זכור לי על מה דיברנו, אני רק זוכרת את ה"איך": בסבלנות, בהקשבה, בלי רצון להוכיח, בלי רצון להתנצח.
הבנות איבדו סבלנות ואמרתי לאבא שצריך לחזור. "אבל לא הגענו לסוף הטיילת", התפלא. ואני אמרתי לו שמבחינתן הטיילת נראית אותו דבר. סבנו על עקבינו והמשכנו להתנהל באותה איטיות של אנשים שחצו את קו האמצע.
האורות המנצנצים של הלונה פארק הפריפריאלי היו עזים יותר עכשיו. השמש שקעה.
הבנות עמדו בציפייה ליד המחסום המשטרתי שהקיף את גן העדן הצבעוני והביטו בנו בעיניים כלות.
אבא אמר בהומור שלקח לי שנים להבין, לקבל ואפילו לצחוק ממנו: "נו, באות לאכול? אני רעב. מי רוצה חביתה?".
לא יודעת אם היה ברור לו כפי שהיה ברור לי שלא נשיג התקדמות לא ביחסים ולא התקדמות אל עבר הבית אם לא נכנע לדרישות החוטפות הצעירות.
הן הבהירו לו בנחרצות שאף חביתה או סלט או אפילו מנת גלידה נוספת לא יזיזו אותן מהמקום. הבטחה זו הבטחה.
הבטנו סביב. חוץ מארבעתנו, נכחו במקום שני מפעילים ומשפחה אחת, כנראה מוסלמים חילונים, לא זיהיתי אצלם סימני סוף צום. "אין פה אף אחד, בואו נלך", אבא שלי ניסה שוב את כוחו. אני יודעת מה הוא לא אמר.
והסכמתי עם המשפט שלא נאמר בקול: אם יש משהו עצוב במראה של לונה פארק ריק, זה לונה פארק עם שני ילדים. זה מדגיש את הריק.
בסוף הן עלו. גם על הרכבת, גם על הגלגל ענק-קטן. המוזיקה זייפה, האורות הבהבו, אנחנו חשנו בעליבות. הן, היו מאושרות.
התבוננו בהן. שתקנו. ואז שאלתי אותו "מתי זה קורה לנו, אבא? איפה במהלך החיים אפשר לשים את האצבע על הרגע שבו אנחנו מפסיקים ליהנות מהדברים הפשוטים האלה. פשוט לשבת בגלגל ענק-קטן, לצווח בהתרגשות ולחשוב שהחיים הם הכי טובים שיש".
אבא שתק.
צילום: אורנה פיטוסי
