לקום בבוקר ולדעת שהיית.
שהיית חלק ממשהו גדול ממך. ממשהו חזק ממך וחזק מכל אחד ואחת שהיו שם.
לקום בבוקר ולדעת שבאמת יש עוד המון אנשים כמוך. עוד המון אנשים שמרגישים כמוך, שחושבים כמוך על מה זה מדינה, על מה זו ערבות הדדית ומה בכלל אומרת המילה: יחד.
לקום בבוקר ולדעת שהשמעת קול. שלא שתקת יותר.
לדעת שאחרי שנים של תלונות וויכוחים בשיחות פרטיות בסלון, אצל ההורים סביב שולחן השבת ועם חברים, אמרת את דעתך. אמרת אותה בקול רם וברור. צעקת אותה.
ואי אפשר היה שלא להקשיב לצעקה שלך.
כי צעקת יחד עם עוד המון אנשים.
לקום בבוקר ולדעת שצעקת לא רק בשביל עצמך, אלא גם עבור הרבה אנשים שיש להם הרבה פחות ממה שיש לך. שצעקת גם קשישים, ילדים עם צרכים מיוחדים, נכים ועוד הרבה אנשים שמצבם הכלכלי לא איפשר להם אפילו להגיע.
שצעקת גם בשביל הילדים הקטנים שנישאו על כתפי הוריהם, ובשביל העתיד שלהם במקום הזה.
לקום בבוקר ולדעת שהפעם עשית את הדבר הנכון. שהיית במקום הנכון. שהיית חלק מדבר נכון. וצודק.
לקום בבוקר ולדעת שעמדת והגנת על הדברים שהם האמונה שלך.
לקום בבוקר ולהרגיש הכי לא לבד בעולם. להרגיש שלעוד כל כך הרבה אנשים אכפת. מאוד אכפת. להרגיש חלק מקבוצה, אחרי כל כך הרבה זמן שהרגשת שאין לך קבוצה.
לקום בבוקר ולהרגיש שמשהו התעורר.
שמשהו התעורר לא רק בך, אלא בכל המדינה. התעורר בלבבות שחזרו, אחרי המון זמן, להאמין, לקוות, לחלום.
לקום בבוקר למשהו שהתעורר ולא מתכונן ללכת שוב לישון.
כי בלילה הזה קרה פה משהו. משהו גדול.
משהו שהיית שחלק ממנו.
וגם אני.
