שלום כיתה א'

הבנות במיטות. ישנות.

שקט.

אני מאוד מעריכה את השקט הזה, וגם את הרוח שנכנסת לסלון.

ספטמבר הגיע. "ספירת הקלמר" הסתיימה.

אמא אחת מותשת ואופטימית.

שתי בנות שבעות, שזופות, מלאות התרגשות. ומאוד ישנות.

שני ילקוטים ורודים חדשים (תודה לסבתא).

שתי חולצות בית ספר מקופלות על כיסאות הפלסטיק הסגולים הקטנים שקניתי להן ב"איקאה" כשהיו בגן.

אחד חשבון בנק מרוקן.

אני מכוונת את השעון המעורר ל-6:30. בכורתי כבר מיומנת בהתארגנות. מכירה את בית הספר, את החוקים, את עול הכנת השיעורים.

הקטנה שלי, לעומתה, זו שלמרות גילה עדיין מריחה כמו תינוקת, וכל דודה שעוברת ברחוב חשה צורך בלתי נשלט לצבוט בלחיים התפוחיות שלה, זו שכדי להרגיע אותה אני ממשיכה להרים על הידיים והיא מתקפלת פנימה לתוכי ומחבקת את צווארי בשתי ידיים שמנמנות ורכות, אז הקטנה הזאת, תעלה מחר לכיתה א'.

ואני יודעת שחיכיתי לזה ואני יודעת שזו דרכו של עולם ואני יודעת שעוד יהיו רגעים גדולים וחשובים נוספים בחייה, ומשום מה, דווקא הרגע הזה יעלה בי דמעות מחר.

אני יודעת, כי זה בדיוק מה שקרה כשהגדולה עלתה לכיתה א'.

ואני יודעת שסבא יוסי ייקח את הרכבת מוקדם בבוקר, מעכו לתל אביב, בדיוק כפי שעשה לפני שנתיים, ואני יודעת שכבר לפני חצי שנה הוא סימן ביומן את האחד בספטמבר ולא קבע בו שום פגישה ושום סידור.

והוא יהיה ראשון ה"סבאים" שיתייצב ברחבת הטקסים בביה"ס "תל-נורדאו", מצלמה על צווארו ומשקפי שמש גדולים שיסתירו.

גם אני אבוא עם משקפי שמש. הכי גדולים והכי כהים.

לפני שנתיים באתי עם מצלמת הקנון הגדולה שלי והדמעות הפריעו לי מאוד לצלם. קליק. ניגוב דמעה, קליק, ניגוב דמעה.

אם יש משקפיים שמסתירות גם דמעות בגרון, הביאו לכאן, כי כשאקריא בטקס מחר ברכה לילדי כיתה א', שום פרמיירה או הקרנת בכורה לא ישתוו להתרגשות הכה הצפויה. אמא היא אמא היא אמא.

הקטנטונת קמה חמוצה ורגוזה. מפתיע. התלוננה על כאבי בטן. לא מפתיע.

כשהגענו לשערי בית הספר, תלמידי הכיתות הגבוהות חילקו סוכריות טופי שהשכיחו את ההתרגשות או לפחות המתיקו אותה.

"שלום... שלום... שלום כיתה א', שלום לגננת, לגן" התנגן ברמקולים בלופ מטריד.

סבא יוסי הגיע. חמוש במשקפיים ובמצלמה, וגם סבתא.

אני, כצפוי, במשקפיים כהים וגדולים ומצלמה גדולה עוד יותר, קליק, מוחה דמעה, קליק, מוחה דמעה.

וכשהקראתי את ברכת ההורים, התחננתי אל היד שלי האוחזת בדף להפסיק לרעוד. הדמעות בגרון נשארו במקומן עד לרגעים אלה.

הילדה הכי קטנה בכיתה, הכי קטנה בשיעור והכי קטנה בהפסקה, הילדה הפרטית שלי, עקבה אחרי בעיניה הגדולות. חייכה אלי דרך עדשת המצלמה. חייכה אלי כשהקראתי את הברכה. חייכה אלי כשהשארתי אותה ישובה ליד השולחן בכיתה והלכתי. מבטה אמר לי: "אמא, זה בסדר. אני בסדר. את בסדר?".