הבית עובר מטמורפוזה בחופשה, כשילדים מחפשים את עצמם והורים הופכים לקציני תעסוקה במשרה מלאה. השבוע, בישורת האחרונה של המירוץ, שולחן האוכל הענק שלנו שינה את פניו בצורה השנתית הקבועה: עשרות גלילי נייר לעטיפת ספרים, ערימות ספרים בגובה שיכול להתחרות במגדלי עזריאלי וחבורת ילדים נרגשת, שכל אחד מהם מנסה לערוך סדר במהומה הפרטית שלו.
"אמא, תראי לי בלוח מתי יום חמישי. מתי כבר יתחילו הלימודים?" בת השבע שלי מלטפת את הספר העטוף שמריח חדש וכבר ממהרת להצמיד מדבקה ססגונית וגם אני מתחילה להתרגש (ולא, לא רק בגלל שהחופש הגדול עומד להסתיים).
בת התשע שולפת את העטיפה שלה ואומרת בקול מלא באופטימיות שהיא בטוחה שהשנה הכי תאהב ללמוד, כי קנו לה את העטיפה הכי יפה בחנות.
"אני", מכריז בן העשר, "אהיה חרוץ ולא רק בגלל העטיפות!"
"אני בטוחה שבכל מקרה תהיו הילדים המקסימים ביותר בכיתה!" החמאתי לה.
ואז פתאום נזכרתי במזל. ניסיתי להמשיך במלאכת העטיפה ודמותה עלתה שוב ושוב לנגד עיני, מבעד למסך דיבורי הילדים. למה נזכרתי בה? שמא ההפגנות האחרונות על המחייה בישראל הם שגרמו לי להיזכר בה? ואולי כי שנת הלימודים שמתחילה נשענת על תחושת מועקה? כך או אחרת, נזכרתי באישה שמעולם לא זכתה אפילו להימנות על המעמד הבינוני ודווקא לה מגיע יותר מכולם קצת נחת מהילדים, ואם אפשר גם בתחום הכלכלי, לפחות. מזל עובדת במשק בית כמעט מאז שהיא זוכרת את עצמה, כך בכל אופן היא מספרת לכל מי שרק רוצה לשמוע. באותה נשימה היא מבכה על כך שלא זכתה לסיים את לימודיה התיכוניים.
היא נולדה למשפחה קשת יום, לאמא העובדת במשק בית, שלקחה אותה איתה לבתי האמידים, לעזור מעט. להוריה לא הייתה אפשרות לממן את המשך לימודיה, ואפילו לא להקצות לה זמן לשבת וללמוד למבחני בגרות, וכך היא מצאה את עצמה ממשיכה את דרכה של אמה, אוחזת בדלי ובסמרטוט. "כל עבודה מכבדת את בעליה, העיקר שלא לקבץ נדבות", כך מזל ראתה בחיוב את פני הדברים.
היא נישאה לבועז, פועל במפעל ייצור, גידלה ארבעה ילדים ועזרה לו לשאת בנטל הפרנסה. בעוד הוא השכים קום למפעל מדי בוקר, מזל יצאה לעבודת הכפיים הקשה, ממנה שילמה את המשכנתא ואת ספרי הלימוד של הילדים.
נכון, היא לא יצאה מעולם לחופשה בבית מלון. את חוץ לארץ יכלה לראות רק בתמונות של המעסיקים. ילדיה קיבלו חולצה פשוטה ומכנס לחג, כריך נטול יומרות ופרי העונה זול לבית הספר. מזל המשיכה לעבוד קשה, בתקווה שילדיה שלה ימצאו את עצמם במסלול "שווה" יותר.
היא טיפטפה להם כל החיים שהם מוכשרים, מדהימים ומוצלחים, שהם עוד יגיעו רחוק ויפתיעו את עצמם. אותה הם לא יפתיעו, כי היא יודעת שהם שווים מיליונים, אבל לכו תדעו, אולי אפילו היא לא תעריך למה הם היו מסוגלים? היא הצליחה לחסוך שקל לשקל ולשמחתה, בתה כבר מסיימת תואר ראשון במכללה מכובדת, שמזל היתה בעבר שוטפת את רצפותיה ושני ילדיה הבאים בוחנים את המסלולים אליהם הם רוצים להירשם.
עברו שנים ונזקי העבודה החלו לתת בה את אותותיה. גבה כפף, כתפיה שחו, הקמטים מיהרו למצוא להם מקום של כבוד בלחייה. והיא בשלה. יום יום צועדת מבית לבית. והנה בוקר אחד, בעודי צועדת ברחוב, מחפשת כתובת להגיע כדי לראיון, אני פוגשת במזל. שנים לא ראיתי אותה ובכל זאת יכולתי להישבע כי פניה נוהרים, ונדמה כי גבה הזדקף בעשרים ס"מ. היא מאושרת. אין ספק.
"הי מזל, מה שלומך?" שאלתי אותה. "זוכרת אותי?"
"נו, בטח! איך אפשר לשכוח?" השיבה בעיניים בורקות (היא צודקת, ערמות הבלגן שקיבלו את פניה מדי יום ראשון בביתי אכן בלתי ניתנים לשכחה).
"תודה שאת שואלת. המזל האיר פנים למזל..." החידוד שלה על עצמה מצא חן בעיניה והיא חזרה על כך: "את מבינה, המזל שלי התמזל..."
לרגע חשבתי שהיא הולכת לספר לי על כרטיס לוטו בו זכתה, על ירושה מדוד עלום ממרוקו שהיגר לצרפת ועשה חיל, מה שיאפשר לה לעזוב את עבודתה הקשה. מזל הפתיעה אותי, כמו שלא הופתעתי זמן רב".
"נו מזל, שתפי את עם ישראל באושר הגדול שנחת עלייך", ביקשתי ממנה.
"את לא מאמינה, מלי! את פשוט לא מאמינה על מזלי הטוב! קיבלתי עבודה בביתו של ראש העיר!"
"אני מספרת לך ולא מאמינה למשמע אוזניי. את קולטת איזה קידום? עכשיו את מבינה למה אני מאושרת?! אצל ראש העיר העבודה יותר קלה ואקבל משכורת טובה יותר. אמרתי לרויטל שלי שכל הכסף שאקבל ממנו ייחסך ללימודים שלה. היא רוצה להיות רואת חשבון. ראש גאון יש לילדה הזאתי, אני אומרת לך! היא עוד תשב במשרד האוצר עם השכל שלה. מכיתה א' אמרתי לה שהיא יודעת חשבון הכי טוב בכיתה. פעם היא חשבה לעשות שלוש יחידות במתמטיקה, אבל אמרתי לה: 'רויטל, לא חראם? בזבוז עם הראש הגאון שלך. את תצליחי בחמש יחידות כמו כלום! ומה את חושבת? היא הצליחה. אמא יודעת מה שהיא מדברת..."
מזל מיהרה אל ביתו של ראש העיר ואני הבטתי ארוכות בגווה השחוח המתרחק, מביטה על האישה שהחיים לא האירו לה פנים, אישה שכל חייה גדלה בעליבות, והחופשה היחידה שהיא יכולה היתה להרשות לעצמה, כמו שסיפרה לנו פעם, היתה באוהל על שפת הכנרת.
והנה היא זורחת מאושר כי היא קיבלה קידום בעבודה והיא עומדת לחסוך את הכסף ללימודים של רויטל! היא תמכה בבתה והמריצה אותה כל השנים. הגיע הזמן לקצור נחת. אבל בשביל נחת לפעמים צריך גם כסף ומבחינתה לשטוף את רצפת ביתו של ראש העיר שווה ערך לסטרט אפ!
מבחינתה לצחצח את כלי הכסף בביתו של ראש העיר זו קפיצת הדרך אל "הטופ" המקצועי, כי זה רק אמצעי למטרה: החינוך של הילדים שלה. המשכתי ללכת וחשבתי לעצמי שלכל אדם באשר הוא, ולא משנה היכן מיקומו במפת החיים, ומהו משלח ידו, יש את המטרה ואת הסיפוקים הספציפיים שלו בעבודה. כי בעיניה של מזל עבודה בביתו של ראש העיר, גם אם היא עבודת ניקיון, משתווה בדיוק לקידום בעבודה של בחור צעיר שקיבל משרת עוזר בכיר לראש הממשלה. מבחינת מזל אכן התמזל מזלה. בעיניי יש בזה הרבה מן החן ומן היופי. במיוחד כשהיא אמא כל כך תומכת ואכפתית, וזה העיקר בעולם, בו אנו לפעמים מבלבלות בין סדרי עדיפויות.
"אמא, נו..." הילדים מעירים אותי מהמחשבות שלי, בעוד ידי עוטפות אוטומטית ספר חשבון לכיתה ד'.
"חיברת סיפור חדש, אמא, תספרי לנו אותו!" דודו דורש, והם כולם תולים בי זוג עיניים מצפות, שאתעורר כבר. אני מביטה בהם ומתרגשת באמת, ולפני שאני ממשיכה בעבודת העטיפה ומתפנה לספר להם סיפור חדש, אני מבטיחה לעצמי להמשיך וללמוד ממזל, לעודד את הילדים, ללוות אותם ביום הראשון ללימודים בטפיחה על השכם, במילים טובות ובעידוד ועידוד ושוב עידוד. כי הרי אנחנו עובדים כל כך קשה וטורחים למען הילדים, אבל רק העידוד הזה הוא שיביא אותם בסופו של דבר אל ההצלחה.
