אחרי שההפגנה נגמרה ניסתה אמא אחת עם עגלה לחצות את שדרות שאול המלך. למרות שהיא עמדה במעבר חצייה והכל, אף מכונית לא עצרה לה, כמובן. רק כאשר התחילה לעבור בסגנון עלא באב אללה, עצרה מכונית בחריקת בלמים. מאיפה שאני עמדתי זה נראה כמו סנטימטרים מהפגוש של העגלה. וזהו, לדעתי, משל. כי ההורים כאן עדיין נדרסים ונגרסים בכל הזדמנות. מאז צעדת העגלות הראשונה, שהיתה לפני חמישה שבועות, שום דבר לא השתנה במצבנו. הסיבה להפגין נכונה היום כמו אז ואולי אפילו יותר, סתם כדי להראות שהננו כאן, עדיין איתנים בדעתנו לא לשתוק. אני כותבת את זה כי בעצרת עצמה האווירה כבר היתה אחרת: היו פחות אנשים, את מקום ההפתעה והתרוממות הרוח ההיא תפסו אולי אכזבה על מיעוט המשתתפים ואולי פחד, שמלווה את כל המחאה הזו, שהדבר הנפלא הזה יתאדה.
על מה נאבקים, איפה מצטרפים ומתי ההפגנות הבאות? כל הפרטים בעמוד המאבק.
זכויות לוקחים, לא מקבלים
אבל לא לגמרי. כי בכל זאת הורים רבים טרחו ובאו עם תינוקות קטנטנים במנשאים, פעוטים בטיולונים וילדים יותר גדולים שכבר נושאים שלטים ודורשים צדק חברתי. תמר גוז'נסקי, ח"כית לשעבר (חד"ש) ומהפכנית ותיקה, מסתכלת על מה שקורה סביבה בהתרוממות רוח. "זה הדבר הכי מדהים שקרה בישראל בשלושים, ארבעים השנים האחרונות. מחאה של אנשים שהם הרוב בישראל, לא קבוצה שמזוהה עם רעיון פוליטי מסויים או שוליים שבאים ממצוקה קשה. כאן 90% מהאוכלוסייה מוחים! זה עוד לא היה במדינת ישראל. אני רואה במחאה הזאת שינוי מאוד מאוד חשוב. בכל שנתון נולדים 170 אלף ילדים. ארבעה שנתונים זה יותר מ-600 אלף הורים. מספר כזה יכול להפוך את כל המדינה פעמיים, אם הם יבינו שזכויות לא ניתנות אלא נלקחות, מושגות".
מה את חושבת על ועדת טכטנברג?
"זאת ועדה מטעם שתגיש המלצות מטעם. נתניהו גם לא התחייב לבצע שום המלצה. את יודעת כמה דוחות יש נגד ההפרטה של טיפות חלב? אז לא עשו צעדים בכל זאת לכיוון של הפרטה? וחוק חינוך חובה חינם לגיך הרך קיים כבר 12 שנה, אבל הוא מוקפא בחוק ההסדרים. כרגע דחו את היישום של החוק ל-2014 ואם ההורים ישבו בשקט זה יכול להגיע עד 2090".
רשף לוי, איש עם הרבה חוש הומור והרבה ילדים, עומד על הבמה ומתייחס לקביעה העממית הנפוצה שבמשפחות גדולות, הגדולים מגדלים את הקטנים. "זה לא נכון", הוא אומר. "כל השנים שאני הולך למגה, כשמגיעים לקופה, הגדולים אף פעם לא אומרים, עלי". הוא חולק עם המפגינים את ההתרשמות שלו, שבסדר העדיפויות של ישראל היום הילדים נתפסים כמיותרים ולא משתלמים כלכלית. "אולי נזמין איזה חלילן", הוא מציע. "שיקח את כל הילדים וישאיר לנו מדינה כלכלית מתקדמת".
העם דורש חופש יצירתי
בסוף ההפגנה הילדים מוזמנים לעלות על הבמה (בזהירות, חמודים!) ולהשתתף. ילדים קטנים, מתוקים, יפים, דורשים צדק חברתי בשביל אבא ואמא ובשביל עצמם. במוצאי שבת מתוכננת צעדת המיליון. דווקא אחרי ההפגנה הזו, שהיתה קצת חלשה, וגם בכלל - אנחנו נגיע עם כל הטף. לטובת הורים שחוששים לקחת ילדים קטנים לאירוע שאמור להיות כל כך המוני, מארגני מחאת ההורים מציעים לכל המשפחות ללכת כגוש אחד. מי שרוצה להשתתף, מוזמן להגיע לבית חולים איכילוב בשעה תשע בערב.
חלק מהקסם של המחאה הזו הוא שהיא מלאה שלטים תוצרת בית. מי שוותיקה בהפגנות שונות יודעת, שבדרך כלל השלטים הם אחידים, שניים שלושה מסרים מוכנים, מעוצבים ומשולטים מראש. כאן דווקא בולט המגוון. כל מי שרוצה מרשה לעצמו להכין שלט ביתי עצמאי. אני מתפעלת מזה מאוד.
את השלט הזה הכינה מירב אדם קרניאל והביאה אותו מהבית ברחובות. "כשאתה סטודנט אתה בטוח שעוד מעט הכל ייגמר, אבל זה לא קורה. הכל נשאר אותו דבר בעצם, רק עם ילדים: הבית נראה כמו בית של סטודנטים, הרהיטים זה עדיין המיש מש הזה. אגב, גם אם רוצים לחזור לאוניברסיטה ללמוד, מי יכול להרשות לעצמו שכר לימוד?"
המניפסט האימהי. שלט של עפרה רודנר, קומיקסאית ויוצרת "קיפודה בחללית". מספרת שהיא מקבלת תגובות נלהבות לשלט, במיוחד מאמהות, שוקלת אולי להכין עוד כמה כאלה לקראת שבת.
וגם זה מעניין: רונה ישראל קולת, מוזיקאית שעוסקת גם בחינוך למוזיקה, כואבת את היעלמותה של המוזיקה מתוכנית הלימודים. והיא מתכוונת למוזיקה חיה, לא מוקלטת. מחקרים מוכיחים שיש למוזיקה יתרון עצום להתפתחות בגיל הרך, "ובחברה אלימה כמו שלנו התבוננות פנימה ויצירה היתה יכולה מאוד לעזור". לי היו שיעורי מוזיקה בבית ספר יסודי. חבל מאוד שאצל הילדים שלי זה יהיה תלוי ביכולת הכלכלית שלי לתת להם את המתנה הנפלאה הזאת באופן פרטי.
ולסיום, מישהו פיספס את ההברקה מההפגנות הקודמות (לא צילמתי לצערי!), בחורה ענוגה עם קרטון קטן ועליו כתוב "המסר שלי מורכב מדי לשלט".
