לתוך עשר השנים בין גיל 25 לגיל 35 מתנקז כל הלחץ. בחירת השותף לחיים, העבודה, המגורים, השכירות ואז המשכנתא, היריון וילד ראשון, ואז ילד שני. והשנים האלו הן סיר לחץ. הג'אגלינג בין דרישות הבוס לבין דרישות הילדים. ולמישהו יש חום. ואבעבועות. וצריך לארגן מפעילה ליום ההולדת של הקטנה. ובעשר השנים האלו מנסים גם לאהוב. מנסים שהאהבה תשרוד.
על מה נאבקים, איפה מצטרפים ומתי ההפגנות הבאות? Xnet מתגייס למחאה. ההפגנה היום בשעה 17:30 ברחבת מוזיאון ת"א. יהונתן ואביב גפן ישירו את שירי הכבש השישה עשר ורשף לוי, סטנדאפיסט ואבא לשישה, ידבר על גידול ילדים היום.
ולא קל לה, לאהבה, בתוך סיר הלחץ הזה. בייחוד עם כל ההוצאות. ואת רואה בערב את הדאגה חורצת קמטים במצח שלו, והוא רואה איך את נשארת עוד שעה בעבודה, כדי להביא עוד קצת בסוף החודש.
לפני 15 וחצי שנים הפכתי לאמא, ובדרך איבדתי את העבודה שלי. הייתי צלמת עיתונות, ובזמן ששכבתי לי בשמירת ההריון (6 חודשים), הפסדתי את כל מה שבניתי לי עד אז במקצוע. כשניסיתי לחזור, גיליתי שאין דרישה לצלמת עיתונות שלא יכולה לצאת מהבית כי צמוד אליה תינוק יונק. והייתי מובטלת. בינתיים נולדה לי עוד ילדה. והייתי אמא לשני קטנטנים.
וגיליתי שיש מרחק מאוד גדול בין כל מה שחשבתי על מה זה להיות אמא, ובין איך שהחיים מתנהלים. וראיתי סביבי איך עוד ועוד נשים צעירות מנסות להבין איך מחזיקים משפחה ומצליחים לשרוד את זה בלי להרוס את האהבה.
וראיתי הרבה בתים שלא שרדו. והרבה משפחות שהתפרקו. כי הקושי הזה הוא עצום. ומאז אני כותבת על הקושי הזה של אמהות ושל נשים, בשנים הללו של הקמת המשפחה. והרבה משפחות, מה ששובר אותן זה הקושי הכלכלי. שחונק. כי 1900 ₪ לילד במעון של ויצ"ו או נעמ"ת, זה מטורף. בייחוד אם יש שני ילדים.
כשבפעם הראשונה שמעתי את מנכ"לית נעמ"ת מדברת על השאיפה שלה לחינוך חינם מגיל 3 חודשים, אמרתי לה שהיא חולמת. שצריך להתחיל בדברים קטנים כי זה לא יקרה, והזכרתי לה איך כשעלתה ההצעה של הפיכת המעונות והמטפלות להוצאה מוכרת, זרקו את כולנו מכל המדרגות.
והנה פתאום קרה הלא ייאמן. פתאום נראה שבאמת הולכים להקל על ההורים הצעירים. פתאום אנשים כמו אביגדור ליברמן, שעד עכשיו לא חשבתי שהוא בכלל שמע שיש חיים מחוץ לקובייה הפוליטית, אומרים שצריך לסבסד מעונות וגני ילדים. פתאום רואים את הצעירים האלה, ומבינים שהם אולי מותשים (כי הילד עדיין קם בלילה) ואולי הם קצת טרוטי עיניים, אבל הם בוחרים. ויש להם זכויות. כי הם אלו שעובדים, משלמים מיסים ומגדלים את הילדים במדינה הזו.
ופתאום, מבינים שם למעלה שהקלות על הזוגות הצעירים זה הדבר הכי חשוב שאפשר לעשות במדינה הזו. חמש עשרה שנים אני בתוך העולם הזה, רואה את כל המאמצים של ארגוני הנשים, ימי העיון על גידול ילדים ומעמד האישה, ומעולם לא העזתי לחלום על מה שקורה עכשיו. ונדמה לי שהבנתי למה זה קרה דווקא הפעם.
כי בפעם הראשונה זה לא מאבק של אמהות. בפעם הראשונה הצעקה היא לא של נשים. אין לה גוון של מגדר או של דיון פמיניסטי. כי הפעם גם האבאים באו. הם באו עם העגלות ועם הילדים על הכתפיים. זו לא עוד צעקה של אמהות מותשות, אלא הפעם זה מאבק של משפחות.
ובפעם הראשונה יש להורים הצעירים קול. בפעם הראשונה מישהו מקשיב להם. וזה שינוי שבאמת יכול לקרות. ואולי מכל המהפכה הזו זה השינוי שהכי קל לעשות ושהכי יכול לקרות. דמיינו את זה רגע, גן מסובסד. 800 ₪ לחודש. ולמי שקשה אז גם 600.
כמו שהיה כשהילדים שלי היו בויצ"ו.
כן, זה יכול לקרות. זה קרוב. אל תתנו לרגע הזה לחלוף.
זה היום. זה הרגע.
