היום יומולדת. היומיומולדת. שלושה ימים לפני סוף החופש הגדול יש לו יומולדת.
אני בטוחה שכשהוא היה קטן אמא אביבה הייתה מצלצלת לאמהות האחרות, מזכירה להן את מסיבת היומולדת. כי ככה זה אצל ילדים שנולדו בחופש הגדול, צריך לאסוף להם את החברים.
ואולי היא בכלל דחתה את זה בכמה ימים, שתתחיל השנה, כי אז קל יותר לחגוג.
גלעד שליט. התמונה באדיבות המשפחה
לפני ארבע שנים הלכתי לאיזו פגישה ליד כיכר רבין, ובדרך ראיתי שולחן ארוך עם בלונים. ועוגה.
קומץ אנשים שעברו בחום הגדול עצרו, לחצו יד. כתבו מילה במחברת.
גם אני כתבתי משהו.
הסתכלתי על האבא של גלעד, אז עוד ככה קראו לו, אבל לא הישרתי מבט אל עיניו. זה היה קשה מדי.
השפלתי מבט, אבל בתוכי הייתי בטוחה שעוד מעט הילד שלו יחזור. שעוד מעט יחזירו אותו. שזה רק עניין של זמן, ושהוא בסך הכל צריך כוח. ולהיות חזק.
ונגמר החופש הגדול ההוא, והתחילו הלימודים. והתחיל סתיו. והגיע חורף. ואז אביב. ועוד אחד.
וקיץ רביעי עבר מאז אותו יום הולדת עצוב ונטוש בכיכר רבין.
וכבר יותר משנה שמשפחת שליט גרה מול בית ראש הממשלה.
כשהם הגיעו לשם בתום צעדה שסחפה את כל המדינה, הייתי בטוחה שעוד רגע יחזירו אותו. שאחרי כזו צעקה של כל כך הרבה אנשים, זה יקרה.
וזה לא קרה.
"אני מכאן לא זזה", אמרה אמא שלו לפני שנה, ביום ההולדת ה-24 שלו. "אני לא חוזרת למצפה הילה עד שגלעד חוזר".
ועוד שנה עברה. היום הוא בן 25.
ואביבה ונועם יציינו יום הולדת שישי רחוק ממנו. בעצם לא רחוק ממנו, דווקא קרוב אליו, רק מאוד בלעדיו.
לפני כמה ימים פורסמו תמונות של גלעד כילד קטן, שהמשפחה לא פרסמה עד עכשיו. תמונות של ילד שמביט בעיניים ענקיות בפליאה מלאה סקרנות ותמימות מתוך פנים מחייכים.
ואני חושבת על אביבה ונועם, שנאלצים כל פעם לחתוך ולחשוף עוד פיסה מהאינטימיות של המשפחה שלהם, להוריד עוד שכבת הגנה, מכניסים אותנו לנבכי הזיכרונות הכי פרטיים ואישיים, כדי שרק לא נישאר אדישים. כדי שנזכור שיש שם ילד. הילד שלהם.
ילד עם עיניים גדולות, שהיה פעם תמים. תמים כמו שהיינו כולנו, כשעוד האמנו שזה עניין של אולי חודש, עוד חודשיים, והוא יחזור.
היום יש לו יומולדת.
יום הולדת לילד שנולד בחופש הגדול, וכבר 1890 ימים שאין לו חופש.
שהוא עדיין שם. כלוא. אסור.
אני נושאת תפילה אחת קטנה.
הלוואי שבשנה הבאה אנחנו לא נציין את היום הזה כי הוא יחגוג את היום הזה בשקט, בקטן, בבית, רק עם המשפחה שלו.
אמן.
