היה להן מבט כבוי בעיניים, השמור למיואשים, מן חידלון בולט ושידור חוסר אונים משווע.
שלושתן רק 'קפצו' לאחל מזל טוב במסיבת בר מצווה של ידידים ובקושי הרשו לעצמן להשאיר שי צנוע. בחזור הן ביקשו ממני טרמפ הביתה. שלוש נשים, שלוש אימהות, שלוש מטפלות במעון, כך מתברר. דיברנו כל הדרך הביתה, דיברנו והלב שלי נשבר וכשהן ירדו, הבנתי שאין לי ברירה אלא לצעוק את צעקתן.
רינה, שם בדוי, שישבה נשענת לצד החלון, הביטה אל האופק החשוך ולא ראתה תקווה. "אני עובדת במעון כבר 12 שנה ברציפות! מדי יום מתחילה את יום עבודה שלי בשעה שבע בבוקר ומסיימת בשעה אחת בצהרים, בגלל שלושת הילדים שלי. אין לי אפשרות לשלם על צהרון.
"לאורך כל הבוקר אני מאכילה, מחתלת, רוחצת, מנגבת נזלת וקיא ולא פחות חשוב: שרה, מפזזת ומשחקת עם הפעוטות. בשעה אחת אני סחוטה עד כלות הכוחות. היא נאנחה, קולה עייף וחסר תקווה ואז שלפה מתיקה את תלוש המשכורת אחרון ונופפה בו לעברי: שחור על גבי לבן. 2,300 שקל.
כן, זו המשכורת החודשית שלה! ויש לה ילדים והיא חייבת להיות באחת בבית. נדהמתי. האם הסכום הזה נשמע לכם אנושי במדינת ישראל 2011 עם מחירים כאלה של חלב וקוטג'? אחרי 12 שנות וותק? שערורייה של ממש. כך הן באות מדי יום במסירות נפש, אלפי מטפלות העובדות במעונות היום הציבוריים ומטפלות עם כל הלב בילדים שלנו, בילדים של המדינה ומה הן מקבלות בתמורה?
אותן לא תמצאו מפגינות באוהלי מחאה, אין להן הפריווילגיה לעזוב את המשמר ולהצטרף. הן עסוקות בלגדל את הדור הבא, הן עסוקות בלאפשר לכולנו לצאת לעבוד. מישהו צריך לזעוק את זעקתן, כי משהו כאן רקוב מן היסוד.
לא מהיום אני צועקת בשבילן. ראיתי את העוולה הזאת כבר לפני שנים, עוד לפני שהיה כל כך לגיטימי ואפילו פופולרי לצעוק בעניין. בעבר הרחוק, כשעוד חשבתי עצמי לדון קישוט, כתבתי על כך, דיברתי עם פקידים, כנראה מדרג נמוך, שלא עזרו להן, ואני מודה ומתוודה שהעניין נשכח בתהום הנשייה.
היה זה רק אחד מהמאבקים שניסיתי להרים ואולי כאן המקום והעיתוי לספר על מאבק נוסף בו הייתי שותפה, עוד לפני שכולכם נאבקתם. אני הפגנתי בלי תקשורת ובלי אוהלים ואולי בשל כך ההפגנה בה השתתפתי לא זכתה לסיקור.
לפני מספר שנים הצטרפתי לקבוצת הורים שהקימה את העמותה "הורים עובדים לשינוי". מי שיזמה את הרעיון היא יערה ישורון, אם לארבעה ילדים, מתוכם זוג תאומים, שהתחילה את המאבק ממפגש של הורים בבית ירושלמי.
כולנו הורים עובדים, ליתר דיוק שרוצים לעבוד, ואיננו מצליחים להתמודד עם החופשות הארוכות כאן בארץ. נפגשנו והחתמנו אלפי הורים. באנו עם תוכנית חלופית כי ברור שהילדים וגם המורים זקוקים לחופשות, אבל במדינה בה המשק ממשיך לתפקד בערבי חגים, בחלק מהחגים ועוד, גם באיסרו חג, יום אחרי החג, עלינו ההורים לעבוד.
בחנוכה האחרון, עת נשבו סוף סוף רוחות בשלהי קיץ ארוך וגם גשם ניתך ארצה, יערה ארגנה הפגנה ופרסמנו בכל מקום אפשרי. יצאנו להפגין. היא ובעלה והורים נוספים ארגנו סופגניות והפנינג לילדים.
החלק העצוב ביותר היה שהתקשורת שהוזמנה לאירוע לא הגיעה. אני הייתי האם העיתונאית היחידה שם, אבל למרות המספר המצומצם של הורים שהפגין בשם רבבות הורים שנאלצו להיות בעבודה באותה עת, הרגשנו שאנחנו צודקים ובסופו של דבר הצדק והמאבק ינצחו.
אז אל תגידו לי שאני לא יודעת להצטרף למאבקים צודקים. עכשיו אני יוצאת למאבק חדש ואמיתי: מרימה את דגל מאבקן של המטפלות של הילדים שלנו, שלהן אין זמן, כסף או יכולת לשבת באוהל! מי מרים איתי את הכפפה? הלו, בתקשורת שומעים?
