לפני שאתחיל, אני רוצה שתסתכלו על הקטע הזה:
זה קטע מ"החמישייה הקאמרית". הם כמעט היחידים שמצליחים להצחיק אותי, חוץ מ"רמזור", אבל למרות ההומור המשובח וכישורי המשחק, הקטע הזה לא מצחיק. הוא לא מצחיק. ממש לא.
ולא שהתסריטאים שם לא ידעו את העבודה שלהם ופספסו פאנץ'. לא, הם ידעו בדיוק מה הם עושים. הם רצו שזה יכאיב לנו בדיוק בבטן, בסרעפת. הם רצו שנזוז בכיסא באי נוחות ונחשוב, "או.קיי, זו "החמישייה"... הם מצחיקים, תיכף יקרה משהו, תיכף יבוא איזה טוויסט בעלילה ואז כולנו פה נקרע מצחוק".
וזה לא מגיע, הטוויסט בעלילה, הקטע המצחיק. זה לא מצחיק וזה לא אמור להצחיק. הבמאי צועק "קאט", קרן מור קמה מהרצפה, מנקה את האבק מהבגדים ועוזר הבמאי מזרז אותה לחדר ההלבשה, להחליף בגדים. הויברגר אולי מנהל שיחה קצרה עם הצלם או משהו, מנהל האולפן נותן הערות לצוות לגבי הקטע הבא ובסוף היום כולם יחזרו הביתה, במונית, יורידו איפור, יעשו מקלחת טובה ומרעננת של סוף יום צילום. כיבוי אורות. לילה טוב.
מעולם לא עשיתי תחקיר על אחוז הנשים שעבורן מכות בבית, מהבעל, הן לא ב"כאילו", הפנסים בעיניים לא יורדים עם מסיר איפור ואין "קאט" ואין סוף יום צילום, אבל אני יודעת שהן רבות. ואני די בטוחה שכולם יודעים שאלימות בבית היא לא נחלת השכבות הנחשלות ולא מאפיינת עדה זו או אחרת.
נשים מוכות אפשר למצוא בכל מקום: הן עובדות איתנו במשרד, הן שכנות שלנו, קופאיות בסופרמרקט, חברות, נשות קריירה ואפילו עורכות דין חזקות. ולא תמיד הן מדברות על זה. לרוב לא. אולי בגלל הבושה, בגלל הילדים או הפחד מהבעל. חלקן חיות עם זה. חלקן מתות בגלל זה.
חלק אוזרות אומץ ובורחות עם הילדים למקלט לנשים מוכות, כדי לחיות חיים טובים יותר. או בכלל, רק כדי לחיות. חיים, אתם יודעים.
לפני מספר חודשים נפלה בחלקי זכות גדולה לשחק ב"פיילוט" לסדרה שנקראת "עם הגב לקיר". את התסריט כתבה יעל שי, בחורה מוכשרת עם נשמה גדולה ומכילה, שגדלה לצד אם, עובדת סוציאלית. בילדותה נחשפה יעל למקרי אלימות מצמררים בהם טיפלה אמא שלה. מה שנצרב בזיכרונה הייתה ההבנה שמשהו חייב להיעשות, מישהו חייב לעשות משהו כדי להציל את הנשים האלה, אחרת זו כרוניקה של מוות ידוע מראש.
היא חברה אל עמית סרגוסי, במאי מוכשר לא פחות, ויחד עם צוות שהתגייס למטרה החשובה הזאת, ועם ארבע שחקניות: שירי גולן, מרינה שויף, נטע רסקין ואני, יצאנו כולנו למסע. הסדרה מספרת על ארבע נשים שהכירו במקלט לנשים מוכות והחליטו ל"נטרל" את הבעלים של חברותיהן המוכות. לשבור להם את הידיים ואת הרגליים. לא להרוג. רק לנטרל.
- צילום: אורנה פיטוסי
כי הרשויות לא יודעות איך לטפל במקרים האלה או לא מסוגלות ולראייה: מאות נשים מגישות תלונות במשטרה על אלימות, התלונות נרשמות, מודפסות ונשכחות במגירה. מקסימום, הבעל מקבל צו הרחקה. מצחיק, לא? בעיני זה הדבר היחיד שמצחיק פה או כמו ש"לימור" של אורנה בנאי הייתה בוודאי אומרת: "בתי הקברות מלאים בנשים שבעליהן קיבלו צווי הרחקה". גם לא מצחיק.
אני נגד אלימות. לא מאמינה שזה פותר משהו. כלום זה לא פותר. אבל כשאתה עם הגב לקיר, לפעמים יוצאת החיה שבך. וכשאתה עם הגב לקיר יש מנצח אחד בלבד. זה שנשאר חי.
קטע קצר מ"עם הגב עם הגב לקיר"
