שונאים - סיפור אהבה

זה זמן מה שהיא כאן. מתנהלת בדממה כמו תלמידה חדשה שהגיעה מעיר אחרת, שכשמסתכלים עליה טוב, יושבת בעיניים בורקות וחודרות, על הספסל האחרון, קרוב לחלון, יודעים: זאת.. עוד תרוץ לבחירות של מועצת התלמידים. כי היא "ממזרטה", באה בשקט ואחר כך תוקפת.

הדתיים מכירים בה, החילונים מתכחשים אליה, אבל לה זה לא ממש משנה. כי היא פה ונוכחותה הולכת ומורגשת מרגע לרגע. "מועקת בין המצרים" אקרא לה.

אתם חייבים להודות בזה: כבר שלושה שבועות הכול קורה הפוך: מה שיכול להשתבש - משתבש, מה שיכול להתקלקל - מתקלקל, כאבי ראש תוקפים בתדירות גבוהה מהרגיל, רעידות אדמה, מפולות כלכליות, אסונות, מיתות קשות, ומריבות שקשה להבליג עליהן אחר כך, כשהכול נרגע, ומעל הכול מנצחת לה בדממה שנאת החינם.

שנאת חינם, כך טוענת היהדות, היא זו שגרמה לחורבן בית ראשון ולחורבן בית שני.

ולאלה מכם שטוענים (ואני מכבדת את זכותכם לחשוב אחרת ממני) שלא צריך לבכות על משהו שקרה כל כך מזמן, אני רוצה לומר: אם חשבתם ששנאת חינם היא נחלת העבר, אתם טועים, כי היא עדיין כאן. היא גרמה לכל כך הרבה נזק ואבל ושכול ואין לה שום רצון ללכת מכאן, לא עד שנבין את העניין, בכל אופן. אנחנו עדיין לא חפים משנאת חינם, נהפוך הוא, נדמה שהתמקצענו בה. בשנאה.

כמה מילים על שנאת חינם

להערכתי, הבעיה המרכזית עם הביטוי הזה "שנאת חינם", היא שהוא "גבוה" מדי, "דתי" מדי ולפיכך יוצר אנטגוניזם, והוא בלתי נתפס. כי מה זאת אומרת חינם? הרי לכל אחד מאיתנו יש לפחות סיבה אחת לשנוא מישהו ממש מעומק הלב ולאחל ולייחל שכל הרעות החולות יפלו על ראשו, למה? אוהו! הרשימה ארוכה: כי הוא פגע בי, כי הוא לקח ממני, כי הוא לא רוצה בי, כי הוא יפה ממני, כי הוא מוכשר ממני, כי הוא קוּדם לפני, כי הוא עשיר ממני, כי הוא חושב אחרת ממני, כי הוא שחור, כי הוא לבן, כי הוא ימני, כי הוא שמאלני, כי הוא ערבי, כי הוא יהודי, כי הוא עזב אותי, כי הוא לא קיבל אותי לעבודה, כי הוא זכה בנתח גדול יותר מהירושה, וכי וכי וכי...

כתבו עליו בעיתון הרבה דברים, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה. צילום: אורנה פיטוסי