רק בשתיים בלילה חזרנו מהעצרת, דביקים מזיעה, נרגשים, מבולבלים. משהו קורה לנו. אנחנו לא רק משנים את פני המדינה, אנחנו משתנים בעצמנו. כאילו התעוררנו מתרדמת ארוכה ואנחנו מבינים עכשיו שחיינו באיזה שקר, האמנו למראית העין, נפלנו בפח שטמן לנו מישהו, אבל מי? ולמה? התמונה האמיתית מתחילה להתבהר לאט לאט.
אנחנו צועקים סיסמאות נגד בעלי ההון, נגד ההפרטה, נגד התאגידים. נגד כלכלה שמשגשגת על גב העבודה הקשה של כולנו, אבל רק מעטים נהנים מפירותיה. פתאום הבנו שאנחנו משתתפים במשחק שאנחנו לעולם לא נהיה המנצחים בו. ועכשיו החלטנו לשבור את הכלים.
לשבור את הכלים זה אומר לא רק לדרוש שינוי מלמעלה, אלא גם לשנות את הדפוסים הישנים של עצמנו. לא לקחת עוד חלק בתרבות הצריכה המופרזת, לא להאמין לפרסומות, לא להיכנע לאופנות, לא למדוד את עצמנו ואת חיינו רק בפרמטרים חומריים.
כי כולנו מכורים של מישהו, כולנו מחליפים את ארון הבגדים שלנו בכל כמה חודשים רק כי מישהו החליט שמה שלבשנו בשנה שעברה כבר לא יפה. כולנו חייבים את הגאדג'ט הכי חדש, את ארוחת הגורמה שבישל השף מתכנית הריאליטי, את עגלת התינוק שנראית כמו רכב שטח, וגם עולה כמוהו, את רכב השטח שלעולם לא יצא לשטח.
מוצאי שבת בעצרת. אז מה אתה עשית בשביל המדינה?
הגיע הזמן שנתחיל לשאול את עצמנו אם אנחנו באמת צריכים את כל זה, שניקח אחריות על מה שאנחנו צורכים ונפסיק לרכוש כל לוקש שמוכרים לנו. ויותר מזה, שנתחיל למלא את חיינו במשהו אמיתי במקום במוצרים, משהו כמו תחושת המטרה, הרצון והביחד שאנחנו חווים בשבועות האחרונים.
כבר כמה שנים שאני כותבת נגד תרבות הצריכה. לא מזמן פרסמתי כאן פוסט על הסירוב שלי להחזיק כרטיסי מועדון של רשתות שיווק. זה רק חלק קטן מתפיסת העולם הצרכנית שלי. בנוסף, אני לא מחזיקה כרטיס אשראי (אני מסתפקת בכרטיס "דיירקט" שניתן לגהץ אותו על בסיס של מזומן בלבד). אין לי גם מסגרת אשראי בנקאית ולא הייתי במינוס כבר למעלה מעשור. וזה לא בגלל שיש לי כסף. זה בגלל ששיניתי גישה.
שיחת הטלפון ששינתה את חיי הגיעה בוקר אחד מהבנק. זה היה בגלגול אחר, הייתי אז נשואה וניהלתי עסק משותף עם בעלי. אני זוכרת אותנו יושבים מאובנים מול פקיד הבנק שלנו ששטח לפנינו את סך החובות שצברנו בשני כרטיסי האשראי, שלושת ההלוואות וכמה וכמה צ'קים חוזרים שפיזרנו באותה שנה. וכך, בפנים חתומות, אותו פקיד שהלווה והלווה לנו, והגדיל שוב ושוב את מסגרת האשראי שלנו, משך בכתפיו ואמר "אנחנו מגבילים אתכם. בשנתיים הקרובות לא יהיו לכם לא צ'קים ולא כרטיסי אשראי. אני מצטער".
"אבל איך נחיה?" שאלנו אותו. ולזה לא היתה לו תשובה.
חיינו. לא היתה לנו ברירה. למדנו שאפשר לחיות בלי. במשך כמה שנים טובות לא דרכה כף רגלי בקניונים. פרסומות? הפסקתי להבחין בהן. ממילא לא יכולתי לקנות שום דבר. במקביל למדתי שכמעט כל מה שהייתי צריכה יכולתי להשיג בחינם מיד שנייה. לא יאמן כמה ציוד מיותר מסתובב בעולם – בגדים, רהיטים, מכשירי חשמל, אפילו מכונית קיבלתי פעם! אנשים כל הזמן מחפשים לזרוק. אתה רק צריך להיות מוכן לקחת.
מה שהתחיל כאין ברירה הפך מהר מאוד לאידיאולוגיה. גם אחרי שהחזרתי את החובות והבנק הסיר את ההגבלות. יש שחרור אדיר בלהגיד "לא תודה" לכרטיסי אשראי, לכל מיני מבצעים מפתים, מועדוני לקוחות, שלטי ניאון. לא תודה. אני לא מעוניינת לקנות את מה שאתם מוכרים. החיים שלי נפלאים גם בלי זה. אני לא עובדת בשבילכם יותר. תקפצו לי.
אני זוכרת רשת אופנה גדולה שפנתה אלי מיד אחרי הפריצה של האלבום והציעה לי להצטלם לקמפיין. "אתם מוכרים טי שירט במאתיים שקל", אמרתי להם. "איזה מן מסר אני מעבירה כאן לציבור? אם אתם רוצים להיות עלמה זהר אז אתם צריכים ללבוש בגדים במאות שקלים?" ואני שמחה שעד היום פריט הלבוש שמזוהה איתי יותר מכל הוא גופיית סבא משוק הכרמל שאני קונה שלוש בחמישים.
כי אנחנו קונים וקונים, מרוקנים את חשבון הבנק וממלאים את העולם שלנו בזבל. ושום דבר לא ישתנה עד שאנחנו לא נשתנה, אם לא נתחיל לקנות פחות ולמחזר יותר. זה לא רק זול. זה גם מגניב וטרנדי. זאת האופנה הלוהטת הבאה.
בדרך חזרה מהעצרת חשבנו שצריך לא רק לדבר, אלא גם לעשות והחלטנו להצטרף לקואופרטיב של מזון אורגני. חלאס עם הסופֶּרים הענקיים האלה שמפתים אותך לקנות הרבה יותר ממה שאתה צריך. וגם אוכל משמין ולא בריא. קואופרטיב יאפשר לנו לקנות אוכל יותר איכותי במחיר יותר נמוך ובלי כל אריזות הפלסטיק האלה שמזהמות את הכדור.
אז אם מישהו מכיר קואופרטיב באזור עמק חפר או רוצה להצטרף אלינו ולהקים אחד – אתם מאוד מוזמנים ליצור קשר.
