של מי החופש הזה לעזאזל?

אני, לעומת זאת, אהבתי השתכשכות אינסופית בים: לזנק על הגלים הגבוהים, לתפוס אותם, לשלוח ידיים חזק כמו סופרמן ולתת לעצמי להיות מושלכת על גבם עד לחוף וחוזר חלילה. אהבתי ללכת לאורך החוף ולאסוף צדפים שכל אחד מהם היה יפה בצורה יוצאת דופן ומיוחד ומרגש. אהבתי לטבול ביסקוויטים בנס קפה, אהבתי לשחק בחוץ מחבואים, אהבתי את הציפוי של השניצל, לא את ה"בפנוכו", אהבתי מיץ פטל וגם לאכול ממרח שוקולד בכף גדולה ישר מהקופסא. אהבתי גלידות, ואהבתי את החופש הגדול.

מה זה אהבתי? חלמתי, ערגתי, ציפיתי וספרתי את הימים. תארו לכם, חודשיים תמימים של חופש! אין לימודים ואין שיעורים ולא צריך לקום כשקולו (הנעים, יש לציין) של אלכס אנסקי היה מבשר על תחילת תוכנית הרדיו 7:07. יש קייטנה, יש שוקו ולחמנייה, יש קבוצת כלנית וקבוצת רקפת ויש המנון, ושלנו הוא הכי טוב, ואנחנו הכי מגובשים והמדריך שלנו הכי מדהים. ומרשים לנו לשחק בחוץ הרבה אחרי השקיעה ואם מתמזל מזלנו אפשר לגנוב עשר דקות מהחדשות של המבוגרים, ויש אבטיח קר ומתוק עם גרעינים שחורים, ויש מאוורר גדול בסלון והעור שזוף אחרי שכל החול יורד במקלחת והרצפה בבית נעימה וקרירה, ויש לי גופיית פיג'מה לבנה כמו של סבא, ומחר בבוקר שוב הולכים לים ואוכלים סנדביצ'ים שכשנותנים בהם ביס מרגישים בשיניים את גרגרי החול שהצליחו לחדור דרך השקית שאמא עטפה בה את הסנדביצ'ים, ויש קרטיב רמזור: שלושה צבעים, אדום ירוק צהוב, וצריך ללכת הרבה על החול החם עד לקיוסק שבקצה החוף, וצריך להיזהר משברי זכוכיות, אבל ברגע שהקרטיב ביד ונוזל לאורך כל הזרוע, לא משנה כמה מהר אני מוצצת אותו מכל הכיוונים כמו שאבא לימד אותי, אני כבר שוכחת את תלאות המסע.

והשקיעות מאוחרות ויפות וככה אני רוצה לחיות כל החיים. ואני לא מבינה למה המבוגרים נאנחים בסתר בצרפתית ולמה הם נראים מותשים כל כך. היי, חופש גדול! כיף וזה... מה, לא?

והנה חודש אחד עובר ואני כבר בלחץ. חצי עבר. והנה כבר מתחילים לדבר על ללכת ל"כרמלה - מכשירי כתיבה" ברחוב בן עמי, לקנות ספרים ומחברות ועפרונות ומחקים.

ופתאום השכנים חוגגים את סוף החופש הגדול, בשר על האש, אבטיחים, פיתות וחומוס, מתחת לבלוק. סליחה? חגיגת סוף החופש הגדול? בטוח התבלבלתם, מי חוגג את סוף החופש הגדול?

ובראשון לספטמבר, כל המבוגרים קמים מוקדם בבוקר. מוקדם מדי. והם ערניים ועולצים וחדורי רוח התלהבות. והנה אלכס אנסקי שוב מדווח שכבר 7:07 ו"בוקר טוב לתלמידים שחוזרים היום לספסל הלימודים". ושוב צריך ללבוש את חולצת בית הספר המכופתרת בצבע תכלת ואמא מסרקת את שערי לשתי קוקיות גבוהות, והשביל באמצע ישר כמו הסרגל החדש שעומד דום בתוך הילקוט שלי.

ההתרגשות בבית הספר מהמפגש המחודש עם החברים, המורה החדשה וההבטחה שנושאות בחובן המחברות החדשות והריקות, כל זה מחזיק מעמד משהו כמו יומיים. אוקיי. הבנתי את הקטע, אמרתי כבר שלום, החלפנו חוויות מהחופש, הבנתי מי המורה, המחברת כבר הספיקה להתקלקל בגלל כמה מחיקות חזקות מדי שיצרו בה קרעים קטנים, והספרים החדשים עם ריח הדפוס המשכר קיבלו אוזני חמור, והעטיפות הצבעוניות, עליהן שקדתי לילה לפני תחילת הלימודים, איבדו מהברק. יופי, הבנתי, ועכשיו אפשר לחזור לחופש הגדול.

פאסט פורווד: אני אמא, אני מותשת, אין לי כוח לרכוב על גב הגלים ולהתנפץ אל החוף והבנות שלי סבורות שאני הכי משעממת בעולם, והמקסימום שאני מוכנה לעשות עבורן זה לשכב ממש בתחילת המים, איפה שכל הילדים עושים פיפי, ואני מרשה להן לעשות לי ארמונות מנטיפי חול על הרגליים, אני בכלל מעדיפה לשכב על הבטן, על המחצלת ולהתבונן בהן בסיפוק כשהן חופרות תעלה מתוחכמת שמתמלאת ומתרוקנת לסירוגין, תלוי בגאות. וכשהן מתלוננות על החול שנכנס לשקית התפוצ'יפס אני אומרת להן שככה זה בים, ועדיין לא הפנמתי שהן כבר לא מסוגלות להירדם ברבע לתשע, ושעת השקט שלי נדחתה לעשר בלילה.

ולמרות שאני ממש משתדלת לחסוך, אני מגלה בכל ערב שהארנק התכווץ שוב בגלל קרטיב "בוב ספוג", ומסטיקים, ובייגל מ"אבולעפייה", ומכניסה ל"דיזנגוף סנטר" שמתבררת כטעות גורלית (בשביל לקנות משהו בסופר), כי הן חייבות לשבת על המתקן המטופש הזה שזז כמו כורסת מסאג'ים רוטטת למשך פחות מדקה ולוקח ממני בין שניים לחמישה שקלים לכל ילדה. והנה, עבר (רק) חודש של קייטנה (יקרה בטירוף, שאם לא מאכילים בה את הילדים קאוויאר, לא ברור לי למה גובים ממני כל כך הרבה), ובכל זאת, רק חודש עבר.