דווקא היום כשנדמה שהמחאה האזרחית נמצאת ברגע משבר, יש כמה צעירים שנלחמים על משהו חשוב. חשוב לא פחות. הם נלחמים על משהו שישמע לכם מוזר - על הזכות לתת. צעירים שנאבקים על זכותם להתנדב לשירות אזרחי-לאומי, ולא מתקבלים.
הם נלחמים על זכותם לשרת את המדינה, לתת לה, ולא נותנים להם. כ-7,000 צעירים מקבלים פטור מצה"ל מדי שנה וביניהם צעירים וצעירות בסיכון, פגועי נפש ובעלי מגבלות פיזיות. ביניהם יש רבים שרוצים להתנדב, אבל רק ל-300 יש תקנים. בשעות הקרובות יערך דיון בנושא בכנסת, כדי לנסות ולהגדיל את מספר התקנים, כדי להבין מה זה אומר. אני מעניקה את הבמה לעתליה.
זהירות, אתם הולכים להתאהב בה. ולהעריץ אותה.
"קוראים לי עתליה ליפמן ואני בת 24 מעפולה. עד גיל 16 הייתי כמו כל הנערות, טיולים ומסיבות, מבחנים ושבוע גדנ"ע. יום אחד הגוף שלי התחיל לבגוד בי. נפלתי שוב ושוב והתעייפתי מהר. כשהראייה שלי התדרדרה, הבדיקות הבהירו שחליתי בטרשת נפוצה. זו מחלה חשוכת מרפא אך כזו שניתן לחיות איתה שנים. מיד חשבתי איך ממשיכים, מסיימים בי"ס, צולחים את הבגרויות ומתגייסים לצבא. ואז גיליתי שהחלום שלי להתגייס התנפץ, כשהוסבר לי שצה"ל לא מקבל אל שורותיו חולי טרשת.
אז התחיל השבר. הרגשתי נבגדת. מצאתי את עצמי בבית, מיואשת, לא יודעת מה לעשות, והמחשבה שהכי דיכאה אותי הייתה שכל החברים בצבא ורק אני לא. הרגשתי בודדה ודמיינתי את עצמי כזקנה שיושבת לבד על ספסל ומאכילה יונים. למזלי דחפו אותי לקבל סיוע פסיכולוגי, ולקחתי את עצמי בידיים.
ואז שמעתי על השירות האזרחי-לאומי. התנדבתי במשך שנה בבית חולים העמק. זו הייתה אחת ההחלטות היותר חשובות שלקחתי בחיי. הרגשתי מועילה, אהובה ומוערכת. בזכות השרות יצאתי מהדיכאון ונחשפתי לתחום משאבי האנוש שאותו למדתי אחר כך, והיום אני גאה להחזיק בתעודת BA בתחום. למדתי ש"מבנה חברתי אי שוויוני אחראי באופן ישיר ועקיף למיקום בשולי החברה". הגדרה זו מלווה אותי. נתקלתי בה בצבא ואני נתקלת בה גם עכשיו כשאני מתקשה למצוא עבודה מפאת מגבלתי.
רק בשירות האזרחי-לאומי כן הרגשתי שווה, ודווקא זה הכי צובט לי את הלב. למה? כי כמוני יש עוד עשרות צעירים וצעירות בעלי מוגבלויות, אבל רק חלק קטן מהם יזכה בזכות לשרת. עם עוד צעירים בעלי מוגבלויות הקמנו את "אסיפת הצעירים" ואנחנו נפגשים, תומכים לומדים ומלמדים שהשמיים הם הגבול.
החוק שאמור להסדיר את הנושא - תקוע, הזמן עובר, השנה נגמרת, וצעירים וצעירות כמוני מסיימים את ביה"ס. אני בטוחה שבכירי האוצר יכולים לפתוח את ליבם ולהגדיל את מספר התקנים שניתנים לתכניות השירות של בעלי המוגבלויות. לפחות עוד קצת.
הזכות לשרת היא ערך של כולנו. רק בזכות השירות צעירים כמוני יכולים להתחיל את החיים כמו כולם, שווים. זה אבסורד, שדווקא אנחנו, שהכי צריכים את השירות, נאלצים להילחם עליו. כי מאיפה שאני יושבת, אין מחיר להפיכת אדם לחלק מהחברה שבה הוא חי". עתליה.
ואני רק רוצה להצדיע לך ולכל חברייך. כולנו אתכם. חיבוק.
לתמיכה בפורום לקידום השירות האזרחי לאומי וקריאה על מטרותיו אפשר להצטרף לדף הפייסבוק שלו.
