כך הפכתי לאמא לשלושה

אז מי זו האישה המטורפת שמתרוצצת בעקבות שלושה ילדים ברחבי הבריכה, קטשופ מרוח על בגד הים שלה וצועקת "לא, לא, לא, זה נורא מסוכן... אני לא מרשה! תצאי מהמים! תרד מהעמוד! אסור להשפריץ! אסור להרביץ! תשתו מים! תמרחו קרם הגנה! תאכלו נקניקיות!"

אני שומעת שתי נשים מאחורי "תגידי, זו לא במקרה הזמרת הזו, נו איך קוראים לה, עלמה זק?"

כן, כנראה שזו עלמה זק. כי מה שבטוח – זו לא אני. לי אין ילדים, וגם כשיהיו לי אני בחיים לא אהיה כזו. אני אהיה אמא קוּלית, אמא מגניבה, אמא עם ביקיני שמשחקת כדורעף מים. אני אהיה האמ-אמא של החופש הגדול, רכיבה על סוסים, מדורות בים, אוהלים ברוטשילד. מול המראה במלתחות אני כמעט נשברת. הנה אני, כל מה שלא חלמתי להיות כשאהיה גדולה. תוך ארבעה ימים הפכתי לאמא הישראלית הממוצעת – ייצור מיוזע וצווחן שדוחף לילדים ארטיקים ורק רוצה קצת שקט.

בוקר בהיר אחד, לפני כחודש וחצי, אני מגיעה לאולפן ומוצאת את המפיק המוזיקלי שלי על סף דמעות. "אנחנו מבטלים את הנסיעה לאוסטרליה", הוא לוחש. "המטפלת הבריזה לנו". הנסיעה לאוסטרליה – עולם שלם של תקוות וחלומות שאסי ומירב חולמים עליו כבר שנים. וזו בדיוק הסיבה שאני כל-כך אוהבת אותם – כי הם מעזים לחלום. בתוך מלחמת הקיום היומיומית שלהם, שלושה ילדים, שתי משכורות שלא מספיקות אף פעם, עובדים בלילה, מתזזים ביום, הם לא מפסיקים לפנטז, לא מפסיקים לדרוש מהחיים להיות מרגשים, מגניבים, מלאים. לא מקשיבים לאנשים שאומרים להם "אתם השתגעתם? לעזוב הכל ולנסוע לאוסטרליה?" אז זהו, שדווקא כן.

לפני ארבע שנים, כשכולם אמרו לי "את הולכת לשים את כל הכסף שיש לך על תקליט? אבל את בכלל לא זמרת!" זה היה אסי שאמר לי "תאמיני ואל תפחדי מכלום. אנחנו נצליח ונרוויח את הכסף הזה חזרה ופי ארבע". כאלה הם אסי ומירב, מאמינים בני מאמינים.

אז אני מתנדבת להישאר עם הילדים כדי שהם יוכלו לנסוע לאוסטרליה וקוטפת את תואר "חבר השנה 2011", אבל האמת היא שאני לא עושה את זה רק בשבילם. אני עושה את זה גם בשבילי. ובשביל כל מי שעדיין מאמין שהחיים יכולים וצריכים להיות סבבה. הנה לכם ההוכחה שאפשר.

בבת אחת אני מושלכת אל תוך מפעל הדמוגרפיה הישראלי – אלוהים אדירים, כמה ילדים יש במדינה הזאת! וכולם נדחסים אל תוך בריכת שחייה אחת. זה ג'ונגל שם בחוץ ורק החזקים שורדים בו. הילדוּת היא התקופה היפה בחיינו? איזה בלוף! ולמה כולנו בוחרים להאמין בו למרות שכבר חווינו ילדות אחת לפחות, ומשום מה שכחנו כמה זה היה קשה.

אני מוציאה אותם לקרב כל בוקר, חמושים בחולצת קייטנה, כובע תואם ובקבוק מים. רואה אותם נאבקים בילדים ערסים, במדריכים חסרי סבלנות, בחום, בצפיפות. ובעצם רוב היום אני מתרוצצת בעקבותיהם ומנסה בכל כוחי להגן עליהם – מפציעה, מטביעה, מעלבון, מאסון. וכמוני יש סביבי עוד אלפי הורים, כמו מפקדים בשדה הקרב, מטורטרים, עייפים, נרגזים.

בג'ימבורי אני פוגשת פתאום את מוקי משבק ס' עם שני הילדים. "מה אנחנו עושים פה?" אני אומרת לו, "לא היינו אמורים להתעורר בערך בשעה הזאת אחרי לילה של קרחנה?" והוא צוחק, "תתרגלי לזה, את כבר לא חשובה יותר מותק, ברגע שאת עם ילדים אין אגו יותר, תשכחי מזה". והוא צודק.

אחרי שנים שהתעסקתי רק עם עצמי יום ולילה, אני פתאום בעמדה חדשה, כבר לא בראש סדר העדיפויות של עצמי. כל מה שאני רוצה הוא שיהיה להם טוב, וברגעים האלה, כשהם מתגלגלים מצחוק, כשהם קופצים עלי במים, כשהם מחבקים מתוך שינה – אני חווה שמחה מאוד שלמה. הילדים שלי בסדר. ברוך השם.

בחוץ מתחוללת בינתיים המהפכה שלי. החברים שלי שם, ההורים שלי שם, האחים שלי שם. אפילו הבנזוג נהיה לי מתנדב. כולם יצאו למלחמה ורק אני בג'ימבורי. אם קודם חשבתי שיוקר המחייה כאן בלתי נסבל, עכשיו אני מבינה שהייתי תמימה. אי אפשר לחיות כאן. לא אם יש לך ילדים. עזבו כמה עולה כרטיס כניסה ללונה פארק, יש לכם מושג כמה עולה ארטיק? רמז קטן: הרבה יותר מקוטג'. אסי ומירב השאירו לי מעטפה עם כסף לבזבוזים. היו בה אלף שקלים. "לאן אתם חושבים שאקח אותם", צחקתי "לקזינו?". השבוע הראשון עוד לא הסתיים והכסף כמעט אזל.

ועם כל העייפות שלי בסוף השבוע הזה אני יודעת שאין לי ברירה. אני צריכה להזיז את התחת ולהגיע למאהל, כי המאבק הזה הוא לא רק בשבילי. המאבק הזה הוא בשביל הילדים.