כשג'יין אלכסנדר ילדה את הבן שלה היא גרה באקסמור, איזור כפרי באנגליה שהבתים בו מפוזרים במרחק גדול זה מזה. כמו רובנו אחרי לידה, היא היתה מבולבלת ומותשת ושוב כמו רובנו, היא הופתעה מהתחושות האלה. היא היתה בטוחה שכולם חוץ ממנה מצליחים להיות הורים מושלמים לתינוקות חייכניים. "אחרי שנה, כשהתחלתי לפגוש את השכנים, גיליתי שכולם סביבי סובלים", היא מחייכת.
התחושה הזו הביאה אותה לפתוח את הבלוג שלה, Diary Of A Desperate Exmoor Woman. היא כותבת שם בגילוי לב ומקבלת תגובות נלהבות של הזדהות. למשל, כאשר סיפרה בזמן אמיתי שהיא לא מצליחה להניק ומרגישה כישלון, התגובות היו, "גם אני. איזו הקלה לדעת שאני לא היחידה". "את רוצה להיות אמא טובה, מושלמת", אומרת ג'יין. "ואז את נכשלת. ברגע הזה הבלוגים נותנים תמיכה חשובה".
לא מצנזרת אף פדיחה
אלכסנדר ועוד ארבע כותבות אחרות בעלות בלוגים בנושא הורות, ביקרו לאחרונה בישראל. כל החמש הן מאמי-בלוגריות, כותבות שמתארות את עולמן מהפריזמה של ההורות. שלוש מהן בריטיות ושתיים ספרדיות, רובן אמהות יחידניות. כולן כותבות ותיקות במדיות אחרות ובתחומים מגוונים. ג'יין אלכסנדר כתבה ספרים רבים על בריאות ועיצוב, סאלי וויטל היתה כתבת בתחום טכנולוגיה ופיננסים והיא עדיין עוסקת בו היום במקביל לכתיבה בבלוג המצויין Who’s The Mummy, הנושא את כותרת המשנה: "בחיפוש אחרי מבוגר אחראי".
וויטל לא מצנזרת אף פדיחה שעשתה עם בתה בת החמש, למשל כאשר שכחה לקחת אותה מהגן או כאשר לא זיהתה אותה בתמונת הסיום הקבוצתית. "המדיה המיינסטרימית מסבירה לנו איך להיות אמא בצורה נכונה. 'כך עושים זאת מושלם'. מאמי בלוג זה החיים האמיתיים". "את חושבת שכולם מצליחים חוץ ממך. ואז את קוראת חמישה פוסטים ומבינה שכולם טועים", אומרת אלכסנדר. הן נעזרות גם בטוויטר כדי לדווח ולשתף בכל שעה. "ב-2 בלילה תמיד מישהו ער ויכול להתחלק איתך. זה דבר נפלא", מוסיפה רוזי שלי, בעלת הבלוג RosieScribble.com.
מדינה מלאה ברובים ומחסומים
חמש הכותבות הגיעו לארץ בהזמנת אירגון "קינטיס" שמטרתו לשפר את תדמית ישראל בעולם. מאחורי הארגון עומדת היזמית ועורכת הדין ג'ואנה לנדאו. לנדאו שואפת לפרסם את ישראל כמו שהיא ראתה אותה כשהחליטה לעזוב את הבית באנגליה ולחיות כאן: כמקום שוקק אנרגיה יצירתית. "אני מרגישה שהאנרגיה היצירתית מגדירה מצוין את מי שאנחנו כאומה. תמיד הרגשתי שאני מתחברת לישראל, מפני שכאן אני מרגישה הכי חיה. זה צריך להיות חלק מהנרטיב המחודש של ישראל".
אחת הדרכים לפרסם את ישראל כבירת האנרגיה היצירתית היא להזמין לכאן בלוגרים מובילים מרחבי העולם כדי שיחוו את ההוויה הישראלית ויתעדו אותה. אם נראה שבלוגים הם דרך לפנות לקבוצה קטנה של אנשים, הרי לפי הנתונים של קינטיס אחרי חמש המאמי בלוגריות עוקבים יותר מ-70 אלף איש.
הן השתתפו במפגשים ובביקורים שעשויים להיות תוכן רלוונטי לבלוג, כמו מוזיאון הילדים בחולון, מתחם הנשים בנמל תל אביב, דיאדה וחנות רהיטי ילדים מעוצבים. בצד הבילויים וההנאות שיש לישראל להציע נשלחו הכותבות למסעדת 'מחניודה' מלאת האווירה בירושלים ("אתם חייבים לבקר שם", כתבה וויטל), להופעה של מיומנה ולטבילה מפנקת בים המלח.
התוצאות ניכרו בהחלט ברשמים שהעלו: "מעולם לא חשבתי לבקר בישראל", כתבה רוזי שלי, "חשבתי שזה מקום לא בטוח, לא מפותח, עם מחסומי צבא בכבישים. אבל חששותי ממדינה מוצפת רובים התבדו ותל אביב התגלתה כקוסמופוליטית, מלאת ברים טרנדיים, בוטיקים מעוצבים ואנשים יפים. המדבר היה עוצר נשימה וירושלים היתה מרגשת". על התצפית מעין גדי לנוף המרהיב של ים המלח בלווית כיבוד של מלון מתוק כתבה וויטל שהיה זה רגע בלתי נשכח והוסיפה: "אני מתה לחזור לשם".
האהוב לשעבר חוזר במייל
בשיחה קבוצתית על כתיבת בלוגים עולה השאלה: גלוי או אנונימי? כולן כותבות בשמן ובחשיפה מלאה והתגובה הראשונה היא שזה עדיף, אבל כמובן שלחשיפה יש מחיר. וויטל כתבה פעם על הבחור שהתאהבה בו בבית ספר והזכירה את שמו האמיתי. להפתעתה הוא חזר למייל שלה ושאל בסקרנות, איך קראו לך כשלמדנו יחד? כמו שקוראים לי עכשיו, היא ענתה בעצבים, פשוט לא ידעת שאני קיימת. ובכלל, כשאת כותבת בגילוי לב בבלוג, אמא שלך יודעת שאת יוצאת עם מישהו והמורה של הבת שלך יודעת שאת חושבת שהיא סתומה.
הן מקדישות מאמץ גדול לשווק את הבלוגים, מחלקות כרטיסים עם הכתובת באירועים מקצועיים, מגיבות בבלוגים אחרים, מעורבות בבלוגוספירה. אווה מונוז הספרדייה, בעלת הבלוג Blog De Madre הוציאה לאחרונה ספר עם אוסף פוסטים נבחרים. שתיים מהן מצליחות ממש להתפרנס מהיותן מומחיות לסוג הזה של כתיבה. הן מייעצות לחברות מסחריות ומארחות פרסומות באתר. אם לישראלים זה נשמע מעורר קנאה, הן מפנטזות על ארה"ב: "באמריקה יש ספונסרשיפ מדהים", אומרת ג'יין אלכנסנדר. בזכות הבלוגים הן נוסעות בעולם ומתנסות בחוויות עם הילדים ובלעדיהם, בהזמנת גורמים שונים. "הקהל שלנו מאוד ממוקד", מסבירה רוזי שלי, "אז אם יש חברה משווקת חופשות למשפחה, משתלם להם להזמין אותנו כדי שנכתוב על זה".
ואם לא נהניתן?
"זה הסיכון שהם לוקחים, כי אני כותבת באמת מה שאני חושבת". לא בטוח שחברות ישראליות היו מקבלות את הגישה הזו בהבנה.
שיחה עם חמש מאמי בלוגריות היא חוויה מהנה ומעצימה. הנה חמש נשים ממקומות רחוקים, עסוקות גם הן בהישרדות ומתרגמות את הקשיים ליצירה. היצירה שלהן הביאה אותן עד כאן ואף עד מקומות רחוקים יותר.
המאמי בלוגרית הישראלית חוזרת הביתה מלאת התלהבות מהאפשרויות הטמונות בסוג התוכן הזה, מזיזה את הצעצועים משולחן האוכל, מפנה את הפירורים מהמקלדת ויושבת לכתוב פוסט.
