יואב יצחק ואני יושבים על כוס בירה ביום הכי חם בשנה ומחכים בסבלנות לכתבת ערוץ 2 שתבוא לראיין אותנו. "חלאס, נמאס כבר מהשאלות האלה", הוא אומר לי. "אשכנזים, מזרחיים, מה הם רוצים מאיתנו? הכל בסדר" ואני מסכימה עם כל מילה. באמת נמאס. בכל פעם שיוצא לי לפגוש עיתונאי אני נדרשת שוב לסוגיה הלעוסה הזאת – השתלטות המוזיקה המזרחית. כאילו שאי פעם הפסדתי מעריצים למושיק עפיה. כאילו שמישהו עומד עכשיו בחנות דיסקים - מחזיק ביד אחת את שרית חדד וביד השנייה אותי ופשוט לא יודע מה לקנות. כאילו שמישהו מתלבט כל-כך לאן ללכת במוצ"ש הקרוב - עלמה זהר או אייל גולן? כאילו שאין מקום לכולם ומישהו גנב לי משהו.
יואב ואני מתראיינים יחד לקראת צאת האוסף "שני צדדים למטבע" שבו אמני רוק מבצעים שירים במזרחית וזמרים מזרחיים מבצעים שירי רוק. התרגשתי לקראת הפגישה. האלבום המיתולוגי "זה הזמן לסלוח" וגם הדואט שלו עם חיים ישראל "עוקד והנעקד" קבוע אצלי במערכת של האוטו. זמר ענק, עם הקול הזה החרוך בקצוות, עם ההגשה המושלמת, המדויקת. הוא שייך לדור ההוא של המזרחית שפרצה בשנות השבעים מהכרם, מהשכונות, והיתה מן סינתזה בלתי אפשרית בין שירי ארץ ישראל היפה, פיוט של בית כנסת תימני והשפעות של פינק פלויד.
יש היום נטייה מרגיזה להתרפק על המוזיקה המזרחית של שנות השבעים והשמונים, פתאום מוזיקת הקסטות של התחנה המרכזית, שכולם זלזלו בה אז, מקבלת הכשר בדיעבד. ופתאום כולם מסכימים שזהר זה קלאסיקה, וכולם מתגעגעים לצלילי העוד וכולם חולים על אהובה עוזרי. אז מצד אחד, הצביעות הזו מרגיזה ומקוממת, אבל מצד שני אי אפשר להכחיש – גדלנו על זה.
מאיפה אני מכירה יואב יצחק? בטח לא מהבית. אבל אני לא גדלתי רק בבית. גדלתי גם בשכונה ובבית הספר ובצבא. מקומות שבהם באותם ימים שלט רק מלך אחד, וקראו לו זהר ארגוב. וכמו כל מי שגדל כאן בשנות השמונים-תשעים, "בדד" ו"נערי", "פמלה" ו"נשבע" הם חלק מהדי.אנ.איי המוזיקלי שלי. לא פחות משלום ואריק ושלמה. ומי שיקשיב היטב ישמע אצלי השפעות חזקות של מזרחית בשירים כמו "אגוטריפ" ו"עם הגב". הרי גדלתי במזרח התיכון, לא בשוויץ.
אז אם הכל בסדר, וכולם חברים של כולם, וכור ההיתוך הצליח לנו, ואין יותר אפליה, אז מה הבעיה? הבעיה היא עצם קיומו של הדיון, כשהנחת היסוד שלו היא שהנמוך הוא המזרחי.
רוצים לדבר על איכות הטקסטים במוזיקה הישראלית? אדרבא, אבל למה לעשות מזה עניין עדתי, כאילו שחסרים טקסטים נבובים בצד השני של הסקאלה. אביר הכתיבה האיכותית אריק ברמן (ואני נטפלת דווקא אליו כי הוא באמת מוכשר) כתב פעם: "זה לא נתפס שלא נכנס אם לא פותחים את המכנס? / את לא קולטת את שורטת לי את הדרדס / תגידי, איפה את חושבת את יושבת / על קרוסלה בקרקס?" עכשיו תארו לכם שקובי פרץ היה מעז לשיר שורות כאלה, מה היו עושים לו. שלא לדבר על מה היה קורה עם שרית חדד היתה מעזה לשלוף שורה כמו "לאן שלא תסע, תקח שני בגדים ודוכיפת".
רוצים לדבר על מה מדרדר את התרבות שלנו? אז הנה התשובה: מה שמדרדר את התרבות שלנו הוא לא המזרחיות, הוא האמריקאיות. הבעיה עם הפופ הים תיכוני היא לא הים תיכוניות, היא הפופ. הלוק המלוקק, הטקסטים במשקל נוצה, הלופ האלקטרוני המשעמם, הרקדניות המטופשות, החליפות והפייטים – כל זה מגיע ישר מבית מדרשן של ריהאנה, שאקירה, בריטני וביונסה, כלומר, מבית מדרשו של ג'יי. זי.
אף פעם לא היתה כאן תרבות פופ ועכשיו יש. זה כל הסיפור. אין לזה שום קשר למזרחיות ולא לשום דבר אחר. היו נסיונות כושלים בעבר לעשות פופ ישראלי (אדם, האחיות פיק, רוני סופרסטאר) אבל זה לא באמת תפס, עד שמישהו עלה על הנוסחה – פופ אתני. וההצלחה היתה מיידית. אז עכשיו יש לנו פופ, ויש לנו רוק, כמו בכל מקום אחר בעולם ואין עם זה שום בעיה.
מישהו יכול לדמיין שבארה"ב היה מתפתח פולמוס ציבורי סביב איכות הטקסטים של בריטני ספירס? אומני פופ לא מתיימרים להביא תוכן ואמירה. הם כאן בשביל לבדר ולהרקיד. להתלונן על הטקסטים של משה פרץ זה כמו לבוא בטענות לשלומי שבן שאי אפשר לרקוד את האלבום השני שלו.
הדיון האמיתי שצריך לנהל הוא מה קרה למוזיקה המזרחית ולמה לא קם דור המשך אחרי דור הנפילים ההוא, שכלל כישרונות אדירים כמו זהר ארגוב ובועז שרעבי, אביהו מדינה ואהובה עוזרי, מרגול ואבנר גדסי, צלילי הכרם וצלילי העוד, חיים משה ויואב יצחק. לא נשאר כמעט כלום. רק עמיר בניון בודד בשטח ואיפה דיקלה, איפה? מזל שדודו טסה נזכר שהוא עיראקי, אחרת היינו מפספסים את אחד האלבומים הנפלאים שיצאו כאן בשנים האחרונות.
אז זהו. זה הכל. אפשר לסגור בזאת את הדיון המשעמם הזה על הפופ הים תיכוני. העיקר שאני כבר השגתי תמונה וחתימה מיואב יצחק!
