השבוע הרצתי בפסטיבל הריון על זכויות היולדת והיילוד(בקניון גבעתיים, למה לא באתם?), אלא מה, ותרשו לי להיטפל לזוטות: ההרצאה היתה באולם קולנוע בקניון ומאחר שלקולנוע לא ניתן להכניס שייק פירות (מעולה) מהדוכן שלמטה, עמדתי מחוץ לאולם וסיימתי את השייק שלי. פתאום ניגש אלי בחור ואומר לי "זהר". אני אומרת לו "מה", אומר לי "אשתי חופרת כל ההריון זהר זהר. אני מרגיש כאילו את גרה איתנו!" איזה חמוד. וחשבתי על זה, שגם אני חפרתי בטירוף לבעלילטורס (סיפרתי לכם כבר) ונורא עזר לי שהיו אנשי מקצוע אותם גררתי אותו לשמוע ושעזרו לי אישית, מבלי דעת אולי, לגייס את הפרטנר שלי להגנה על המקומות הקדושים.
מאחר שבאמת מזמן לא דיברנו על אפיזיוטומיה, חתך חיץ, אאוץ', תפרים למטה, ואני יודעת שהתגעגעתם, אז אגיש פה, כשירות לציבור, חפירה נוספת בנדון ואפתח בקריאה נרגשת - ציטוט מ"נייקי" – ג'אסט סיי נו! לא, לא, לא לחתך חיץ. אל תסכימו. זה עד כדי כך פשוט.
לא "בבקשה אל תחתכו אותי אם אין צורך", גם לא "עיסיתי את הפרינאום והתאמנתי באפי נו, בבקשה עשו כל מאמץ לא לחתוך אותי" – פשוט ל-ס-ר-ב.
כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת? האם הלא הוא לא, אולי הוא רק אולי? אולי הוא רק "תעשו מאמץ באמאשכ'ם", אולי הוא "פריטי פליז" קטן מתוק? אז לא, זה בדיוק מה שאני מנסה להגיד: כמו בכל דבר אחר, כשאת אומרת לא את מתכוונת ל-לא. חד וחלק. טוב, אולי חד וחלק זו בחירת מילים אומללה במקרה זה, אז רך וגמיש.
קצת צידה לדרך: מחקרים בכל העולם כבר קבעו: אפיזיוטומיה היא הליך מיותר עד פוגעני ואין לבצעו מסיבות אימהיות, אלא אך ורק מסיבות עובריות. ובעברית יותר תכל'סית: אין הצדקה רפואית לחתוך "כדי שלא תיקרעי" (להלן "סיבה אימהית"), אלא רק מסיבה של סכנה או חשש לסכנה לעוּבּר.
למעשה, "כדי שלא תיקרעי" זו מכבסת המילים האכזרית ביותר, כי מי רוצה להיקרע? אבל האמת המרה היא שהמשפט המלא צריך להיות "בואי אני אגזור אותך, כדי שלא תיקרעי" וזה כבר נשמע פחות חמוד, לא?
יתרה מכך: מחקרים מראים שחתך יזום לא מונע קרעים ספונטניים ואם נחשוב על זה רגע, זה גם הגיוני. תגידו, איפה הכי קל לקרוע את השקיות הקטנות האלו של הקטשופ? נכון, איפה שסידרו לנו חתך קטן בצד, זו החוליה החלשה! מתחילים לעלות על זה? "חתך קטן" הוא דרך מצויינת להשיג את אותם קרעים שחשבנו שנימנע מהם בזכותו וזה אבסורדי בדיוק כמו שזה נשמע.
ואני אגיד עוד משהו שלא מניח לי בהקשר הזה: כשהפרינאום של היולדת מונח פרוש לפני מי שמקבל את הלידה (רופא או מיילדת), זה באמת נורא קשה להתאפק ולא לעשות כלום כדי לעזור ל"זה". זה הכי אנושי בעולם להרגיש כך. ולמה בעצם הפרינאום של האישה היולדת מונח פרוש לפני מי שמקבל את הלידה ולכאורה פשוט צועק שיצילו אותו? סיבה נורא ברורה: כי האישה מונחת על הגב. אם האישה היתה יולדת בתנוחה אחרת, לא היינו פוגשים לפגישה חזיתית את הפרינאום שלה והרי כשנפגשים, לא מנומס לא להגיד שלום, ללחוץ יד, אולי לעשות עוד משהו. אז זהו.
מיילדות בשטח אומרות כבר שנים שלא צריך לחשוש שאם לא יחתכו יהיו קרעים קשים והיום כבר העובדות מדברות: שיעור חתכי החיץ ירד ירידה תלולה בשנים האחרונות, ושיעור הקרעים דרגות 3 ו-4 (אלו הקרעים החמורים מהם נרצה בהחלט להימנע) לא עלה כלל. "כדי שלא תיקרעי"? העובדות אומרות שהטיעון הזה לא מחזיק מים, אבד עליו הכלח, פאסה.
לפני 7 שנים כשהתחלתי הכנה ללידה, אמרתי לזוגות "קחו אחריות והכינו את הפרינאום ללידה כדי להגדיל את הסיכוי לא להיקרע ולא להיחתך". היום זה פאסה. היום יש לומר: קחו אחריות וסרבו לחתך. אפילו אם לא עיסיתם את הפרינאום. את העיסוי הכי חשוב מקבל הפרינאום בזמן הלידה מראשו של התינוק, שעושה דרכו באיטיות ובנחישות החוצה. תנו לו.
אם דווקא אתם, חלילה, נופלים בצד הפחות טוב של הסטטיסטיקה והחתך יידרש עבור התינוק שלכם, סמכו על הצוות, אתם בידיים טובות! אבל "כדי שלא תיקרעי"? אל תקנו את זה. ג'אסט סיי נו.
