אפילו הבחורה שמכוונת בג'י.פי.אס ניסתה כל הזמן להסיט אותנו מהמסלול. בדרך לקליניקה של הפרופסור היא שידלה אותנו לפנות ימינה ושמאלה, לנסוע בכל מיני דרכים עקלקלות שלא הובילו לשום מקום. התעלמנו ממנה, אבל הזדהינו עם תחושתה. ישבנו באוטו, שני מבוגרים עגמומיים וזועפים ותינוק אחד קטן ותם שלא יודע מה עומד לקרות לו.
ראסל קרואו, התבטא בטוויטר נגד ברית מילה. לא ראיתי אף סרט שלו, אני לא גרופי. פשוט מסכימה עם המסר
התחושות האלה התחילו לפני שנתיים, עם לידתו של הבן הראשון. כמובן, היה לנו את כל ההיריון לחשוב על זה, אבל העדפנו להתלבט על גוונים של צבע לחדר הילדים. כשהוא נולד, עם בולבול קטן ושלם, היה ברור שנצטרך לקחת כאן החלטה.
כי מבחינתנו זה ממש לא היה מובן מאליו שחותכים. יש חלקים במסורת היהודית שנראים לי יפים ומעוררי השראה. חיתוך חלקי גוף של תינוקות עומד מבחינתי בקצה השני, תחת הקטגוריה "אלימות קיצונית מעוותת". אני כמעט מקנאה בהורים שרואים בברית טקס חגיגי, קדוש, משמעותי. בטוח שזה מקל עליהם. אנחנו לא הרגשנו את הדברים האלה לרגע.
אם יש סבון, אין ברית מילה
דיברתי לא מזמן עם מהגרת עבודה מניגריה והשיחה גלשה לעניין הברית. "אתם עושים את זה גם לבנות?" היא שאלה בסקרנות. אמרתי שלא, אבל הבנתי לגמרי את השאלה. בעצם אין שום הבדל בין האקט המזעזע של כריתת דגדגן – כרגע סימן של פרימיטיביות ושנאת נשים – לברית. נכון, התוצאה שונה בחומרתה והסיבות לא בדיוק דומות, אבל המכנה המשותף כאן מספיק רחב כדי לגשר על הפערים.
אם נקודת ההתחלה היתה התלבטות עקרונית, בא דפדוף באינטרנט וחידד את הדברים ברזולוציה מבהילה. הוצפתי במאמרים על הסבל שברית גורמת, על הנזק הבלתי הפיך להנאה המינית. לגבי האמונה הרווחת שגם במדינות מערביות נוצריות, לגמרי מקובל למול תינוקות, מצאתי נתונים על כך שהמנהג הזה הולך ונעלם. היתרון הבריאותי כביכול היה כנראה רלוונטי יותר בימים של הגיינה גרועה. אם יש סבון, אין ברית מילה.
גיליתי גם אתרים וקבוצות של הורים אמיצים ונועזיםשהחליטו אחרת. כמו הרבה הורים חילונים, הם לא רואים סיבה להטיל מום בתינוקות שלהם. אבל בניגוד למי שחושק שיניים והולך עם הזרם, הם הלכו נגד, עם האמונה שלהם ועם הגוף הקטן והשלם של התינוקות. ולא חתכו.
כי אם לא מייחסים חשיבות לברית כסמל לקבלת התינוק לעם היהודי ולא מאמינים ביתרונות בריאותיים, אז הסיבה היחידה לבצע את הברית היא חברתית. לא להיות חריג, שהילדים לא יצחקו ממנו, שהבחורות לא יראו עליו באצבע. זאת סיבה מספקת?
תגובות מפתיעות מחילונים
התלבטנו הרבה. יום ועוד יום עבר. בין הסבים והסבתות היו כאלה שהביעו דעה נחרצת לא לדון את הילד לחריגות (דווקא אלה שגדלו בקיבוץ. טראומה מהמקלחת המשותפת?). למרבה ההפתעה, מכרים חילונים לגמרי הגיבו לדילמה שלנו בהערות כמו "תטבילו אותו בכנסייה וזהו". ג'אסט פור דה רקורד, זה ממש לא ככה. יהודי הוא מי שאמו יהודיה ולא משנה איך הזין שלו נראה. כמובן, היו כאלה שאמרו שזו לא חוכמה להפוך את התינוק לדגל. מה שהם פיספסו הוא שלא היינו בכלל בענייני דגלנות. היינו בעניין של מניעת כאב וסבל מיותר מהבן שלנו. כמה מוזר שהרצון הזה לא נתפס כאינסטינקט הורי בסיסי, אלא כפרובוקציה.
התינוק היה כמעט בן שלושה שבועות כאשר התייצבנו מובסים בקליניקה. החלטנו שיהיה יותר קשה להיות שונה מאשר לעמוד בכאב של הברית. משונה לבצע אקט שנחשב כל כך חגיגי בתחושה שמכריחים אותך. העוגיות הסמליות שאחת הסבתות הביאה נתקעו לנו בגרון.
התינוק בכה וצרח כל הדרך הביתה. בלילה הוא היה לא שקט וביום שאחר כך הכל נרגע. כמה חודשים אחר כך, כשחזרתי לעבודה, התברר לי בשיחה אקראית עם קולגה שהיא לא מלה את הבן שלה. הסתכלתי עליה בהערכה. ככל שיהיו יותר אנשים אמיצים כמוה, יותר אנשים מאותגרי אומץ כמוני יוכלו להיות נאמנים למצפונם.
ומה יהיה בעוד שנים? האם הבנים הקטנטנים שלי יגידו, אמא, מזל שהשארת את העקרונות מחוץ לקליניקה של הפרופסור? או שאולי הם לא יבינו ממה פחדנו כל כך? חבל, הם יגידו לי אולי, היתה לנו הזדמנות להיות אטרקציה.
