למה אתם מתגרשים? כדי שנישאר חברים

ענת שפכט (44), יועצת לשיווק ופיתוח עיסקי באינטרנט וגוסטב שפכט (47), מנהל מסעדת 'מנטה ריי' בת"א, היו נשואים 14 שנים, גידלו שני ילדים, דניאל (היום בן 18) ויונתן (היום בן 12 וחצי) ואפילו עשו שינוי במקום המגורים, כשענת הבינה שאת השינוי האמיתי היא צריכה לעשות בחייה האישיים.

אחרי משבר של מספר חודשים שסערו באי הוודאות, הפחד מהשינוי ובלבול, החליטו השניים סופית לפרק את הזוגיות. בתוך כל הכאב, הם עשו בחירה מושכלת, הדורשת איפוק ותעצומות נפש - לעשות את זה יפה. "התגרשתי בשביל להפסיק לריב", אומרת ענת. "ואם אני ממשיכה, אז מה עשיתי עם זה?".

שמונה שנים אחרי, הם החברים הכי טובים, שותים קפה יחד ובעיקר מכבדים הסדרי ראייה - אחד עם השני, והכי חשוב, כבר לא רבים, בעיקר לא על מי מבשל יותר טוב.

הסיבות לפרידה

ענת: "היינו זוג מאוד רע. היינו נורא צעירים כשהתחתנו, הוא היה בן 25 ואני בת 22. אני חושבת שאנשים לא יכולים למצוא בגיל צעיר כל כך את הבן אדם שהם רוצים לחיות איתו כל החיים. על כל דבר רבנו. לא הסכמנו על כלום. תמיד התווכחנו וזה הלך והחמיר. אני כל הזמן צוחקת שהסיבה שנשארנו יחד זה בגלל תחומי העבודה הלא משיקים שלנו. הוא היה בתחום המסעדנות שהעבודה בו מתרכזת בערבים ואני

עבדתי במשרה בכירה בחברה גדולה ביום. כך שנשאר לנו זמן לריב רק בשישי-שבת. קשה לשים את האצבע על מה קדם למה. האם השקעתי בקריירה בגלל שלא היה לי טוב בבית או שעצם ההתפתחות הקרייריסטית פגעה בזוגיות. במשך הזמן מצאנו את עצמנו מתנהלים בלוגיסטיקה בלבד. עד שבשנים האחרונות היינו אפאטים אחד לשני".

גוסטב: "היינו המון שנים ביחד ודי. נמאס לנו. לא הצלחנו לתקשר, נכנסנו יותר מדי לחיים אחד של השני. התעסקנו בקטנות. בעיקר אני. הייתי בלתי נסבל. בסופו של דבר לא כיף לגור עם בן אדם שמעביר עליך כל הזמן ביקורת. בגלל זה האינטימיות נפגעה. היה פחות כיף לשבת יחד, לצאת יחד וללכת לישון ביחד. בסופו של דבר, ענת ביקשה לפרק את הנישואים ובדיעבד, אני מסכים איתה".

התגבשות ההחלטה

ענת: "לקח כמה חודשים טובים להגיע לזה. קדמו לזה חודשיים של שיחות מאוד טעונות באווירת 'יחסינו לאן'. היה איזה טריגר, אבל אני כבר לא זוכרת מה. כנראה משהו שטותי שבעקבותיו הבנו שאי אפשר להמשיך יותר. חברים עודדו אותנו ללכת ליעוץ, גוסטב מצידו, מעולם לא האמין בזה. והאמת שלא הרגשתי שיש טעם. לא רציתי לשמור על זה. רציתי לצאת מהמערכת הזאת. למרות זאת, זה לא היה פשוט. זה לווה בדם, יזע ודמעות. עם המון מטען אמוציונאלי והרבה פחד. לא הפחיד אותי להישאר לבד. השתוקקתי לזה. הפחד שלי היה על הילדים. פחדתי שאני עושה איזה צעד שבעוד כמה שנים אני אתחרט עליו.

גוסטב: "אני זוכר שבתקופה שקדמה לזה קנינו דירה והתחלנו לשפץ אותה. יום אחד, כשעמדתי על הסולם בבית, ענת אמרה פתאום 'אני רוצה לעבור דירה. לא טוב לי פה'. זה היה סימן. עברנו לבית ממול ואז היו כמה חודשים שהאווירה בינינו הייתה ממש רעה. יום אחד היא חזרה הביתה, נשכבה על הספה ובהתה בתקרה. באיזה רגע, אחד מהילדים ניגש אליה והיא התפרצה עליו, אז הבנתי שהיא חייבת שינוי. עוד באותו הלילה היתה שיחה טעונה ויומיים של בכי. הרגשות היו קשים. כשהיא אמרה לי 'אנחנו מתגרשים. אני רוצה שתעזוב את הבית', ניסיתי להניא אותה. אמרתי לה, 'בבסיס אנחנו חברים. בואי ננסה לראות, לחשוב מה לעשות'. היא מצידה אמרה שאין מה לעשות

יותר. זה לא הולך. אין פה אהבה. אני זוכר שישבתי וחשבתי 'מה אני אעשה? איך אני אחיה לבד בלי הילדים, בלי ענת, האנשים הכי חשובים לי, שאני חי איתם כל כך הרבה שנים? ואיך אני אספר על זה לאמא שלי?' כשהתובנות האלו נוחתות עליך, אלו רגעים מאוד לא נעימים. גירושים זו מילה חזקה. זו הודאה בכישלון. לא הצלחת. התפרקה לך המשפחה. לא ידעתי איך הדברים יתגלגלו. רק ידעתי שאני עוזב בן אדם שתיכננתי להעביר איתו את כל החיים והיה לי ברור שאני תמיד אדאג לה. היא הייתה ותשאר המשפחה שלי, חוץ מאמא שלי וממנה, אין לי עוד משפחה".

דרך הפעולה

ענת: "מאותו רגע שגובשה ההחלטה הכול נעשה מאוד מהר. בשלב מסויים הבנתי שאומנם אני נפרדת ממנו, אבל הוא לא יוצא לי מהחיים. המחשבה שלי הייתה שאנחנו חייבים לעבור את השלב הזה כדי להגיע למערכת יחסים תקינה. הרי בשביל מלחמה צריך שני אנשים. כשאחד לא משתתף, כבר אין מלחמה. שנינו הבנו את זה. אנשים שבוחרים במלחמה לא מבינים שלילד יש שני אנשים חשובים בחייו - אמא ואבא. וברגע שאחד מהם פוגע בשני, הם הנפגעים העיקריים. החלטנו שהוא יצא מהבית ותוך ימים ספורים הוא שכר דירה בבניין לידי ואני עזרתי לו לארגן את החדרים של הילדים. את ההסכם עשינו לבד.

הגענו למסקנה שזה יהיה טמטום לקחת עורך דין ולשלם לו אלפי שקלים על זה. לקחתי ממכרה שהתגרשה לפנינו, את הסכם הגירושין שלה והעתקנו אותו. סיכמנו בינינו את ענייני המזונות והסדרי הראייה, מכרנו דירה משותפת שהייתה לנו והתחלקנו חצי חצי. ביום הגט הלכנו לאכול ארוחת בוקר. אני זוכרת שישבנו בתור ברבנות וצחקנו בכיף. איזו אישה הסתכלה עלינו ושאלה 'למה אתם מתגרשים?' אז גוסטב אמר "כדי שנשאר חברים".

גוסטב: "ביקשתי מענת שתעזור לי למצוא דירה, בעיקר כי ידעתי שאין לה כוח לזה וזה ייקח זמן. רציתי להיות ליד הילדים, לדחות את הקץ. כמה ימים אחרי מצאנו דירה זהה לחלוטין לשלנו בבניין ליד. היה לי חשוב להישאר בסביבה הטבעית שלהם. חוץ מזה, הם לא היו צריכים לעבור כביש. רק נכנסים לבניין ליד ועולים במעלית. ענת ואני נסענו לאיקאה וריהטנו את חדרי הילדים. חודש וחצי אחרי ההחלטה, כבר הייתי בדירה משלי. רק אז התחלנו בתהליך של הסכם הגירושין, כשהיה לי ברור שהילדים הולכים איתה".

כשהודענו לילדים

גוסטב: "זה רגע שאף פעם לא אשכח. קראנו להם לסלון. עדיין גרנו יחד. הייתי מבואס וקצת כעוס שענת לא רוצה שננסה להציל את הנישואים. לרגע רציתי להגיד לה 'את יצרת את המצב הזה. את תגידי לילדים'. רציתי שהילדים ידעו שזה לא בגללי, אבל מהר מאוד התאפסתי על עצמי. ענת פתחה ואמרה להם שאבא ואמא החליטו להיפרד. היא הסבירה להם מה זה אומר ושנגור קרוב אחד לשני. הגדול התחיל לבכות, הקטן לא הבין אבל בכה כי הגדול בכה. אני נחנקתי. זה רגע שחונק לך את הגרון".

ענת: "יונתן היה בן ארבע ופחות ייחסנו תשומת לב למה שעובר עליו. בדיעבד זו היתה טעות. דניאל, שלקח קשה גם את המריבות שלנו לפני והיה ממש אוטם את האוזניים עם הידיים - בכה. למחרת המורה שלו התקשרה וסיפרה שהוא בכה גם בכיתה ושהילדים דיברו איתו ועודדו אותו. הוא מהר מאוד התאפס והתאים את עצמו למצב. הוא גם מעולם לא אמר לנו: 'אולי תחזרו'. הקטן כן, אבל תמיד אמרנו לו חד משמעית שאין שום סיכוי שזה יקרה. זה נשמע נורא להגיד את זה לילד קטן, אבל זה עושה את העבודה".

בני זוג חדשים

ענת: "לגוסטב היתה די מהר אחרי מערכת יחסים שנמשכה כמה חודשים. גם לי. היו מערכות יחסים שנמשכו תקופות קצרות. כנראה שהייתי צריכה את הלבד. קיבלתי מאוד את בת הזוג שלו. לא היה בי כעס, להיפך. חשבתי שזה יעביר אותו לשלב הבא יותר בקלות".

גוסטב: "לי לקח מעט זמן להסתגל למצב החדש. הייתי בטוח שאני הולך לגיהנום, אבל מהר מאוד היה לי טוב. היתה לי חברה שהיה לי טוב איתה והייתי קרוב לילדים. יחד עם זאת, היא לא קיבלה טוב כל כך את העובדה שענת ואני ביחסים טובים ולא הבינה למה אני צריך להסכים להחליף יום שהייה עם הילדים בשבוע מסויים רק בגלל שענת ביקשה. אני מצדי לא הבנתי למה לא, אם אני יכול. אולי בגלל שגם היא הייתה בהליך גירושים, אבל לא טוב. יש אנשים שחושבים שאם מתגרשים אז נלחמים".

"היא הייתה ותישאר המשפחה שלי" (צילום: דודו אזולאי)

דברים ביחד

ענת: "בכל יום הולדת אנחנו או הולכים למסעדה או אוכלים אצל גוסטב, כי הוא מבשל יותר טוב. בהתחלה זה לא היה נעים כי הילדים לא ידעו איך להתנהג איתנו יחד. היתה תחושה של אי נוחות, במיוחד ליונתן, כי הוא היה רואה אותנו לסירוגין ביחד ולא ביחד. זה בלבל אותו. הרבה פעמים בשבתות, כשהילדים אצל גוסטב, אני באה לאכול איתם. בחגים הוא תמיד מוזמן אל הורי, אבל הוא בדרך כלל לא מגיע. בשנתיים האחרונות, הילדים כבר כמעט לא ישנים אצלו כי הם בגיל ההתבגרות ויש להם את העניינים שלהם, אז הוא מגיע לכאן לראות אותם. רוב הפעמים הילדים מתפזרים לעיסוקם ואז אנחנו מתישבים יחד במטבח ושותים קפה. הוא תמיד צוחק על זה שיש לו הסדרי ראיה איתי ולא איתם".

גוסטב:

"אני מספר לה המון דברים אישיים. אני מאוד מעריך את חוכמת החיים שלה ומרגיש חופשי לשתף אותה בכל דבר, גם בענייני העבודה, זוגיות שלי, דברים שקשורים אלינו. אני גם מאוד אוהב את המשפחה שלה, למרות שאני רואה אותם לעיתים רחוקות, אבל בכל מפגש כזה יש חיבוקים ונשיקות".

החיים אחרי

ענת: "היחסים יותר נינוחים. לכל אחד מאיתנו היו תקופות של קשיים כלכליים ובכל פעם כל אחד מאיתנו עושה כמיטב יכולתו לעזור. כשהוא עזר לי, הוא אמר 'אנחנו עדיין משפחה'. וזה נכון. כשיש לך ילדים, אי אפשר לפרק משפחה. משפחה זה יותר מנייר בין אנשים. גם הילדים נמצאים במקום יותר טוב היום. אם תשאלי את יונתן למה אבא ואמא התגרשו, הוא יגיד לך 'כי אמא לא יודעת לעשות קפה'. הם מסתכלים על זה מזווית מאד מבודחת ואני מסתכלת על זה ואני שמחה. אגב, אמא שלי, לעומת זאת, עד היום רוצה שנחזור".

גוסטב: "מהר אחרי הגירושין ירד לי האסימון והבנתי עד כמה הצעד הזה היה נכון עבורנו. גם הילדים נמצאים במצב הרבה יותר טוב, למרות שעד לפני שנתיים-שלוש יונתן עדיין היה אומר לנו: 'אתם חברים טובים. למה אתם לא חוזרים להיות יחד?'. לדעתי, העובדה שהיחסים בינינו טובים, קצת בלבלה אותו, אבל בדיעבד, חסכנו להם הרבה פגיעה. מעולם לא דיברנו רע אחד על השני. ההיפך, אני תמיד אומר להם עד כמה אני אוהב את אמא שלהם".

משהו מהניסיון שלנו

גוסטב: "זה אולי יישמע נדוש, אבל צריך לחשוב על הילדים. בשבילם מראש התחתנו ואותם אנחנו משאירים אחרינו. גירושים עלולים להיות פגיעה לטווח ארוך עבורם, אם עושים את זה רע. אין טעם להילחם. אם אני משלם מזונות, אני עושה את זה בשביל שלילדים יהיה טוב ושתהיה להם אמא מאושרת".

ענת: "לדעת להתאפק, לא להתפרץ. כל פעם שהייתי רגע לפני, אמרתי לעצמי 'תנשמי ואל תעני'. אני הרי מתגרשת כדי להפסיק לריב, אבל אם אני ממשיכה, מה עשיתי בזה? גם עבור הילדים. אנשים יכולים לקנות את ליבם של הילדים שלהם בבגדים וצעצועים הכי יקרים, אבל לקרוע להם את הלב בדבר הכי בסיסי".

"גירושין אינם סוף הקשר אלא שינוי הקשר"

עמותת "להתגרש בשלום", אשר נוסדה בשנת 2008, מציעה אלטרנטיבה חדשנית וייחודית של גירושים בהליך של שלום והסכמה, המהווה תחליף למאבקים משפטיים הרסניים ומתישים בבית המשפט. תהליך זה הוא פורמט מצליח שעשה עלייה מארה"ב וקנדה, שם הוא פועל בהצלחה מזה עשרים שנה, עם אחוזי הצלחה גבוהים מוכחים בפתרון סכסוכי גירושין.

"הרעיון הוא לאגד במקום אחד צוות רב תחומי מנוסה, המורכב מעורכי דין שהינם מגשרים, המומחים בתחום דיני המשפחה ומטפלים בעלי ניסיון רב בטיפול זוגי ומשפחתי, המתמחים בייעוץ בגירושין", אומרת עו"ד שירלי אלף, עו"ד לענייני משפחה, ממייסדי העמותה וחברת הועד המנהל. "כשכל צד זוכה לייצוג משפטי ותמיכה רגשית מהצוות הרב תחומי המייצג אותו. כשלנגד עינינו המטרה להוציא את הזוג המתגרש עם קשר הורי טוב ולצמצם את הפגיעה בילדים".

• גם אתם גרושים בכיף? נשמח לספר את סיפורכם. כיתנו לנו לכאן .