את ענבר פגשתי לראשונה בלידה שלה. סיטואציה מוזרה משהו, בעיקר כשזו היתה בתוך המים. שוחחנו בטלפון כמה וכמה פעמים לפני, אבל הלידה הקדימה וכך מצאתי את עצמי נכנסת למים עם אישה מדהימה באמצע לידה ומצלמת רגע אחר רגע איך בנה יוצא מהרחם ישירות אל המים ואז - לאוויר העולם.
לאחר הלידה, ענבר החליטה לספר לי קצת על החוויה שעברנו יחד מהצד שלה וכתבה את רשמיה:
ההריון המבורך הזה של בננו הראשון וילדנו השלישי, לווה בדאגות רגילות של הריון, אך משלב די ראשוני היה לי ברור שאת הלידה הזו אני רוצה אחרת. לידתי הראשונה וגם השנייה לא הייתה טראומטית לגוף או לנפש יותר ממה שכל לידה באשר היא. הלידות היו טבעיות ללא אפידורל, לא כי אני גיבורה, אלא להיפך, כי פחדתי מההשלכות של מחט בעמוד השדרה שלי.
בשלב די מוקדם של ההריון הזה החלטתי שאני רוצה ללדת באופן טבעי וביתי, ב"ג’הארה דולה"
שבמושב קדימה. זהו מרכז לידה טבעי, עם ציוד היקפי רפואי, עם הידרותראפיסטית ודולה נפלאה, טלי מקורי ושותפה לחיים ולעבודה ד"ר אילן הלוי שהוא רופא בכיר, מיילד ואישיות כובשת (שזה לעניות דעתי התואר הכי נחשב).
ייחודו של מרכז הלידה הקסום הזה, מעבר להיותו חלומה הרטוב של כל יולדת טבעית, הוא שמאפשרים לידה במים. זו גולת הכותרת שם. את הצירים עוברים בבריכה עמוקה ומרווחת, עם מכשור, זרמים ושמנים. כשמגיעים לשלב הלידה האקטיבי, כשיש פתיחה מלאה, עוברים לאמבטיה עמוקה וסטרילית ושם רק היולדת ולעיתים גם בן זוגה, נמצאים ורק ידי המיילדת משתתפים.
כשחיפשתי צילום תיעודי ללידה, ידעתי שחשוב לי למצוא צילום תת מימי וזה כמובן צמצם לי את המבחר. בלידות הקודמות הילדות יצאו קסומות וגם הגלישה לאמהוּת הייתה רכה באופן יחסי, אבל משהו היה חסר לי שם. משהו בהתנהלות שבעת הלידה, הכאב, תחושת הפוחלצות בעת צירי הלחץ ובשלב הלחיצות (שבכלל לא הייתי שם לכאורה, הכל היה על "טייס אוטומטי"). משהו נעדר שם. לימים גיליתי שזו הייתה אני, הייתי שם נוכחת-נפקדת... בין שלב הלחיצות וההתפחלצות בזמן אמת ועד לשלב של קול בכי דקיק וטהור שבישר לי שאני אחרי, היה שם בהווייתי חור שחור. לא זכרתי כלום מהשלב הכי אמיתי, כשהראש מגיח אלינו. גם בתמונות שביקשתי לתעד, הרגע הזה, הכי קריטי, לא תועד, כי בן זוגי מונה כאחראי על רגל שמאל. בלידה השנייה ביקשתי בלחיצה הקריטית שיביאו מראה, כי רציתי להבין מה קורה שם לעזאזל. רוצים לדעת מה באמת קרה? לחצתי כ"כ חזק, שעצמתי עיניים בכל הכח. ככה מתאמצים, לא?
וכך בעצם הגעתי אל עדי. המים עשו לה את זה ולולא ידעתי שכעת היא לא בהריון הייתי אומרת שבפעם הראשונה שהעליתי את רעיון התיעוד התת-מימי, היא נשמעה כאילו ירדו לה המים. באותה פליאה, התלהבות, השתאות והתרגשות. שמחתי שהיא לא נרתעה מרעיונותיי הלא מיין סטרים והייתה נכונה לשתף פעולה בכל רגע נתון, כל אימת שתתבקש. בשיחה בינינו הסברתי שמבחינתי אני לא צופה שאהיה אסתטית או איראה כבעת אורגזמה רוחנית כמו מריה של ישו בציורי הרנסנס. סביר להניח שהצילומים לא יהיו אסתטיים ואפילו לא חדים וברורים, אבל הם יקפיאו וינציחו את הרגע הכ"כ מקודש הזה וזה מה שנכון לי. עדי קלטה אותי מיד והקליק הזה היה עוצמתי מאוד. גם יורש העצר הרגיש את זה מבפנים.
קבענו בסטודיו שלה לפגישת פנים אל פנים. ליורש העצר שלנו מתברר היו תכניות אחרות. בסוף שבוע 36 האפרוח החליט לבקוע. לא היה יותר מדי לחץ, אבל כבר מהדרך, אחרי ירידת מים, בעודי נוהגת את כל ואדי ערה לבד, תוך פלבול עיניים ונשימות עמוקווווווווווות התקשרתי אל עדי ועדכנתי אותה ש... אופס, אני בדרך ללדת ושאם מתאים לה, אז אשמח שהיא תצטרף.
עדי היתה בדרכה לסטודיו לצילומי הריונית, אך מתברר שהיא הסבירה את המצב וההריונית שמחה לדחות את הצילומים ליום המחרת. עוד לפני שהפנמתי איזו החלטה לקחה, היא שבה אלי והודיעה שהיא מארגנת ציוד והיא בדרך. עדי הגיעה כעבור חצי שעה, עוד לפני בן זוגי, התארגנה ושחתה לה כמו רואה ואינה נראית. אני זוכרת שהיו לי מס’ פעמים שפקחתי עיניים והופתעתי מנוכחותה הלא מורגשת.
בבריכה ביליתי 3 שעות וכשזוהתה פתיחה מלאה, עברתי בתמיכת כל סובבי לאמבטיה. באמבטיה השלב כבר היה אקטיבי וכבר לא חיכיתי לציר הבא כי זה לא הפסיק. נשמתי נשימה עמוקה ופתחתי עיניים חזק, בתודעה נקייה וטהורה - לחצתי חזק ונגמר לי הכח. באותו רגע עדי שירבבה את ידיה הטעונות מצלמות, האחת מתחת למים, בינות רגלי וידי והאחת למעלה, מעלי, משקיפה, סטילס. אני זוכרת שמיד אחר כך קיבלתי נשיקה צלולה, טובה ורכה מהמיילדת המופלאה שלי ולחישה עמוקה לתוך האוזן שלי, שאמרה לי, "יופי, את נהדרת, הלחיצה הזו קידמה אותך המון". טל המיילדת הספיגה את מצחי עם מטלית רכה וקרה וליטפה את גבי ואני... הייתי חייבת להבין עד כמה זה נכון. לא יודעת מאיפה היה לי האומץ, הפכחון או התובנה, אבל הכנסתי את הקמיצה, האמה והאצבע שלי לתוכי, כדי לדעת אם זה בא, אם באמת אני עוד מעט גומרת והרגשתי אותו!
ואוו, אני חושבת שזו הייתה האורגזמה הכי טובה בחיי. בן זוגי אומר שבאותו רגע חייכתי את החיוך הכי אינפנטילי שהוא ראה עליי אי פעם. הזדקפתי בחזרה על ברכי, הודעתי שאני לוחצת ונתתי את לחיצת חיי, לחיצת חיי וחייו.
ראשו הגיח החוצה, כשאני רוכנת קדימה וכל אותה עת ידי הימנית, אותה יד שנגעה בו בתוכי, לא משה ממנו, מלווה אותו כל זמן הגחתו, עד שכל גופו בידי המיילדת, שמעבירה לי אותו בין ברכיי אל קדמתי. כ"כ הייתי בחוויה שלא ידעתי כל אותה עת שעדי הייתה עוד עם ידיה במים. האקסטזה הסתיימה, הנירוונה החלה. עדי המשיכה לצלם עוד מס’ תמונות של הרגעים הראשונים ביבשה, של מטר, שלי, של אבא שלו וכעבור חצי שעה, שנראתה בה כאילו היא עצמה ילדה, כ"כ נרגשת ומלאה אנדרופינים ואנדרנלין כאחד, נפרדה מאיתנו בעדינות, בשקט שכ"כ התבקש, בחיוך מרגיע ועיניים נוצצות של כולנו.
סיכמנו שנדבר. כעבור חצי שעה בערך, התקשרה אל טל, התעניינה בשלומנו וסיפרה שראתה את הצילומים ושהם פשוט מטריפים, משגעים ביופיים, יחודיים וכשנתאושש - כל מי שנרצה יהיה לו חלק בדבר היפה הזה.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי את הסרט במהדורה מלאה. מטר ישן, היד קצת רעדה לי כשהכנסתי את הדיסק לכונן והלב... דפק בקצב מטורף כשעלו אל מול עיני צילומי תקריב של הלידה. הרחם שלי התכווץ כמו בציר הראשון. אני חושבת שרק בפעם העשירית שראיתי את זה חדלו המיני צירים הללו. זה כ"כ ריגש אותי, שאפילו הרחם שלי החסיר פעימה.
