שלום פרופסור רולידר,
הבן שלי בן 6 ובגיל 5 אובחן ב-ADHD. אנחנו לא מתנגדים לריטלין ורואים בו מרכיב חשוב בטיפול בילד ובעזרה לו להשתלב במסגרת הלימודית והחברתית. כשהילד לוקח את הריטלין הוא מדהים. אפשר לנהל איתו שיחות ארוכות, אפשר לשבת איתו לאורך זמן וכמעט ללא תסכולים. אבל... כל זה רק כשהוא לוקח את הריטלין. רוב הזמן הוא לא מוכן לקחת אותו בכלל.
בעלי דוגל בשיטה של להכריח את הילד לקחת את הכדור ולהעניש אותו עד שיקח אותו. אני לא חושבת שצריך "לשבור" את הילד כדי לעשות את זה, הרי גם ככה הוא מתמודד עם בעיות חברתיות בגלל הבעיה שלו. הדבר האחרון שאני רוצה זה שהוא ירגיש שאין לו אהבה ותמיכה מההורים.
רולידר, מה אתה היית עושה?
הורים יקרים, כמעט כמו בכל מצב בו הילד מסרב לשתף פעולה עם הנחיית ההורה, ההנחיה / בקשה של ההורה היא הגיונית, ברת ביצוע ומטרתה להיטיב עם הילד ולענות על צרכיו החינוכיים והבריאותיים. הסירוב של הילד להיענות לבקשת ההורה גם הוא ברוב מקרי הסירוב אינו נובע מחוסר הבנה של הילד כי בקשת ההורה הגיונית היא ומשרתת את טובתו.
התשובה לשאלה מדוע מסרבים ילדים למלא אחר הוראות הגיוניות של הוריהם / מחנכיהם אינה פשוטה וכוללת בתוכה מרכיבים הגיוניים כגון קושי או מאמץ הקשורים לביצוע הבקשה ("קשה לי"), קושי להפסיק פעילות אהובה ("לא סיימתי עוד"), כעס ותסכול על סירובם של ההורים למלא אחר מבוקשו של הילד, המוביל בעקבותיו להתנגדות לשיתוף פעולה ("אז גם אני לא אעשה מה שאתם מבקשים") ולעיתים מקור הסירוב אינו ברור ("לא בא לי") והוא עוצב מגיל צעיר כאשר הילד למד כי סירובו גרר בעקבותיו מתן תשומת לב כאשר ההורים ניסו לנמק לו באריכות את החשיבות בשיתוף פעולה לעתידו ובריאותו ("זה חשוב לך", "חבל, בוא אסביר לך"). הנחת העבודה שלנו בבואנו להתמודד עם סירובו של הילד לשתף פעולה (במקרה שלנו, לקחת תרופה המסייעת לו) צריכה להיות שאכן הבקשה תואמת את צרכיו החינוכיים ושהוא מסוגל לבצעה. שני התנאים האלה קיימים במקרה הנ"ל ולכן המלצותיי:
1. לשבת איתו בניחותא לשיחה קצרה טרם לכתו לישון ולהסביר לו (שוב) ברוגע את הרציונל מאחורי ההנחיה כי עליו לקחת את הכדור, לומר לו כי העובדה שהוא מסרב לקחת את הכדור מעידה על כך שה"לקיחה" קשה לו וכי אתם מבינים זאת, אך בטוחים ביכולתו לקחת את הכדור ומקווים כי החל ממחר בבוקר הוא ישתף פעולה (אין צורך לומר לו כי אתם נחושים ולא תוותרו). אימרו לו כי אתם כמובן מוכנים להקל עליו את תהליך בליעת הכדור וכל בקשה (הגיונית) של סיוע תתקבל במידה וירצה, אך את הכדור יש לקחת. ניתן גם לשלב מרכיב של מוטיבציה על ידי כך שתרכשו מתנה (צנועה), תעטפו אותה בנייר וסמנו עליה 6 עיגולים, כאשר כל בוקר שהילד לקח את הכדור ללא התנגדות (בצורה בוגרת) תדביקו על אחד העיגולים מדבקה והמתנה ניתנת לו לאחר שכל העיגולים כוסו במדבקות.
2. בבוקר, טרם נתינה, שאלו אותו (בקול שקט אך נחוש) כיצד (באיזה אופן) הוא רוצה לקחת את הכדור ומלאו את רצונו. במידה ואינו מביע רצון כלשהו לגבי אופן נטילת הכדור, תנו לו את הכדור ליד יחד עם כוס שתייה של משקה אהוב ובקשו ממנו בקול שקט אך נחוש ("קח בבקשה את הכדור"), ללא סימני שאלה ("איכפת לך? אתה מוכן?") וללא ניסיון לשכנע אותו לקחת את הכדור.
3. במידה וילדכם לקח את הכדור – שבחו ופרגנו והדביקו את המדבקה על המתנה העטופה. אל תשכחו כמובן לומר לו שאתם גאים בו!
4. במידה והוא מסרב, אין לכם ברירה - אתם נכנסים לשלב העימות המבוקר - פשוט לא לוותר ולומר לו פעמיים נוספות בשקט ובנחישות (לא לצעוק, לא לכעוס, לא לנסות לשכנע, לא לוותר): "אנא, קח בבקשה את הכדור כעת!". במידה והילד נשאר בסירובו, עליכם לא לאפשר לו כל עיסוק בפעילות אהובה (טלוויזיה, חוג אהוב, יציאה למשחק עם חברים
ועוד) באותו יום, עד אשר יחליט לשתף פעולה. למחרת, חיזרו על אותו תהליך. נכון, זה לא קל וסביר שהילד יתנגד לאיסורים שלכם, יכעס, יבכה, יאיים או כל דבר אחר אשר יכול יגרום לכם לוותר לו ולהיכנע לסירובו. כאן עליכם להיות חזקים ומאוחדים ולתמוך האחד בשניה. תוך מספר ימים, במידה ותפעלו בעקביות, ביחד וללא אמוציות מיותרות, הילד ילמד לשתף פעולה עם ההנחיות שלכם לטובתו ולטובת הצלחת ההליך החינוכי איתו גם בעתיד, בסוגיות סירוב אחרות שיצוצו.
גולשים יקרים, השבוע הגיע לחנויות סטימצקי ספרי החדש "הורות ללא רגשות אשם". בספר אני מנחה אתכם ההורים, מתוך אהבה ואכפתיות, כיצד ליטול את הסמכות ההורית הטבעית ולפעול לטובת הילדים, ביעילות, ברגישות וללא רגשות אשם. בסופו של דבר, אני מבטיח, הילדים יודו לכם על כך.
