התקשרתי בבוקר לשמוליק, לקבל את אישורו לכתוב על ערן ולפרסם תמונה. הוא הסכים, כמובן. גלשנו יחד באתר לזכר ערן, גלישה עניינית, שמטרתה לבחור תמונות לפוסט. גלישה עניינית. אבל מתמונה לתמונה התעורר זיכרון ואיתו התעורר העצב שעדיין, כמעט 20 שנה אחרי, מוחץ לי את הלב.
היכרתי את ערן על מדשאות בית הספר התיכון. גבוה, חייכן, מוקף חברים ומעריצים. שופע בטחון, נדיב, מצחיק. בפיתול מפתיע של העלילה, הפכנו להיות זוג. אחרי שנה נפרדנו, אבל נשארנו קרובים, שייכים לאותו מעגל של חנונים עם הומור עצמי ששבט הצופים היה מרכז חייהם. כולנו אהבנו אותו מאוד, גם מי שכאילו לא. יותר מזה: התחממנו לאורו. המשפחה שלו היתה אחרת מהמשפחות של כולנו. כלבה מדובללת התרוצצה בין החדרים, זוחלים רחשו באקווריום ותנשמת צללה מדי פעם מהתקרה. את ההורים שלו מצאתי פעם אחת בשקי שינה בסלון, העבירו את הלילה שם משום מה.
נגיד שכל הצעירים הם נחמדים, חייכנים, עם איזה ייחוד. אני מודיעה לכם שערן היה נדיר: אם הייתם מכירים אותו הייתם הולכים שבי. הדבר הטרגי הוא שממרחק השנים שעברו אני זוכרת היטב את הרושם הזה, אבל לא את הפרטים. כי בעצם הוא הפסיק להתקיים בעולם כאדם ממשי עם הווה ועתיד והפך להיות מי שהיה. הפסדתי אותו, הפסדנו כולנו והוא הפסיד את החיים אחרי גיל 21.
הוא שירת כקצין שיריון במוצב בלבנון. באחת מחופשות השבת נפגשנו. אני בדיוק חזרתי מחו"ל וצחקנו שגם הוא. אכלנו פיצה, הרגליים הארוכות שלו נתקלו בשלי מתחת לשולחן. חזרתי מאוחר ושמחתי שיצא לנו להיפגש.
למחרת בערב התקשרה אלי חברה טובה של שנינו. "ערן נהרג בלבנון", היא אמרה לי ואני הבנתי שקרה כאן איזה אסון נוראי, אבל לא ידעתי בדיוק מה זה אומר. היתה תקופה שהייתי עצובה כל הזמן. רציתי לברוח מזה, רציתי קצת מנוחה. השיר שמוטט אותי מהזדהות היה "שקט" של להקת בלגן. גם אני רציתי שקט טוב, מוגן ולא מכאן. אחר כך הרגשות האלה עלו בעוצמה רק באזכרות או כאשר קראתי בעיתון על הרוגים נוספים בלבנון.
כמעט 20 שנה אחרי הנער המחייך נראה רחוק, כמו שהנערה שמצולמת לפעמים לצידו באלבום היא ממש כמעט לא אני. אבל אני עדיין מרגישה את האהבה הגדולה שאהבנו אותו, זוכרת את ניתור הלב כאשר ירדתי במדרגות מהכיתה לדשא וראיתי שהוא שם.
בעשור האחרון הוריו מנציחים אותו בטיול נפלא שמתקיים בפסח. זה טיול חי, כייפי ועליז, רחוק מאוד מלהיות אזכרה מתמשכת. הילדים הגדולים שמשתתפים בו כבר יודעים שהיה איש כזה, ערן ושהוא היה חבר של אבא או אמא. אבל אותו עצמו הם לא יכולים להכיר כי הוא איננו. הוא מת.
