הם מתחילים להיפרד מאיתנו.
אט אט הם עוזבים אותנו, האנשים ששרדו. האנשים שראו את הזוועות. שהיו עדים לה.
והם, היחידים שיכולים לנסות לענות על השאלה איך ממשיכים לחיות אחרי התופת הזו, הולכים מאיתנו.
יש ביניהם כאלו שמעולם לא התאוששו, שנשארו כלי ריק, ורק העבירו את ימיהם רחוק מהעין והלב בתוך תהומות ההלם.
אך יש כאלו שהרימו ראש והתחילו מחדש. אנשים שהחליטו שהם לא יהיו רק אלו ששרדו.
והאנשים האלו שהחליטו לא להיות רק ניצולים, לא להיות רק האנשים מאחורי המספר שעל היד, התחילו את החיים מחדש.
הם עשו את הלא יאמן והקימו מחדש משפחות.
הם הפכו להיות אבא ואמא של מישהו, סבא וסבתא של מישהי.
כל החיים, בכל יום שואה, כשאני מתבוננת במסך הטלוויזיה ושומעת את העדויות האלו שהמוח לא יכול לתפוס, והלב גם לא, אני תוהה איך הם הצליחו. איך בכלל הם הצליחו להתחיל מחדש.
העיזו לאהוב מחדש. העיזו להביא ילד לעולם הנורא הזה, בלי להתעלף מדאגה כל שעה, כל רגע.
איך הם סמכו על אנשים?
על השאלה הזו, איך אפשר להמשיך לחיות אחרי שראית את הלבן בתוך עיניי הרשע הצרוף, ניסה לענות
ברנקו לוסטיג, מפיק הסרט "רשימת שינדלר", שהיה ילד ושרד את אושוויץ.
וכך הוא אמר: "אני לא יכול לשנוא כל ימי חיי, מכיוון שאז אין עוד ערך לחיים. החיים נועדו לאהבה". (מתוך כתבתו הנפלאה של יגאל מוסקו ב"אולפן שישי").
והמשפט הזה מסתובב לי בלב כבר יומיים.
יותר מ- 1000 ניצולי שואה נפטרים בארצנו כל חודש.
החובה שלנו כלפיהם היא לא לשכוח, ולהמשיך לזכור ולהזכיר.
להזכיר מה יכול לקרות לעולם כשהאנשים בו שונאים.
ודווקא בגלל שראינו מה שנאה יכולה לעשות, אנחנו צריכים לזכור לאהוב.
אחרת, באמת אין טעם לחיים.
בתמונה הזו, קיר ברומא לפני כמה חודשים. כי השנאה לא באמת נגמרה.
לצפייה בכתבה המלאה על ברנקו לוסטיג
