פסח זה אוכל ואוכל זה כמובן מטאפורות. לתוך הסיר הרותח של הורות בחול המועד ובימי חג אני מעוניין לזרוק עוד משהו. סוג של תסמונת הורית מדאיגה שמנקרת לי באחורה של הבטן כבר כמה חודשים. הורים יקרים, קבלו את תסמונת הצימעס.

זה הולך ככה. בגלל שלל סיבות שיפורטו להלן, יש לנו ההורים נטייה להעצים סוגיות גידול ילדים טריוויאליות למדרגה של הרוּת גורל. החלטות שצריכות להתקבל בשלוף ולעבור הלאה, זוכות להתחבטות והתפלפלות ששמה את חז"ל בכיס הקטן. בשורות הקרובות נדגים את התופעה, נעמוד על הסיבות להיווצרותה ונחלק קופונים חינם לסדנת "למה הטוסיק של הילד שלי לא בגוון הורדרד הרצוי".

חינוך הילד - חשוב, לא?

הנה המחשה פרובוקטיבית: סוגיית השש/שבע. לא מעט הורים טרודים עמוקות בשאלה "האם להכניס אותו לכיתה א' בגיל 6 או להשאיר אותו עוד שנה בגן?". דיונים ליליים ומרתון התייעצויות עם כל יודע דבר מובילים בסופו של חשבון לכך שהרולטה נופלת על אחת מתוך שתי האופציות, שזה הגיוני, אבל הבטן ממשיכה להיות אכולת ספקות ועתירת אשמה, שזה לא כל כך הגיוני וכל העניין גם דופק את היכולת לבסס ולגבות את ההחלטה שכבר נלקחה.

יזעקו הורים טובים ויאמרו – עתידו החינוכי של הילד? בוודאי שעניין קריטי הוא ויש לעשות ממנו צימעס ומופלטה ככל שידרש ואני אומר – ממש לא. למה? ראשית, כי ההתפתחות של הילד תתקדם בכל מקרה במסלול סביר ואם משפחתו נורמטיבית ואוהבת, בסופו של יום (דהיינו בגיל 21) הוא ישלים את כל התחנות ההתפתחותיות העיקריות ויפתח זהות מגובשת. שנית, וחשוב מכך, כשיש יותר מאלטרנטיבה אחת לחיי העולל ואנחנו צריכים לבחור ולהחליט, הרגע הדרמטי אינו רגע הבחירה – אלא כל אלפי הרגעים הקטנים שבאים אחריו וגורמים לבחירה להפוך לחלק מהחיים. לו היה עלי להטיף למשהו, הייתי מאחל למפלגת ההורים שתקבל את החלטותיה במהירות, אבל תיישם אותן בעקביות ובאהבה מדי יום.

זה לא עניין פילוסופי. בעצם, זה כן. תחשבו על הבחירות הללו – אתם באמת סבורים שכשאתם מתחבטים עד דק בסוגיות כגון סוגיית השש/שבע אתם נקלעים לסיטואציה שבה מצד ימין יש בחירה ורודה, מושלמת ומדויקת מבחינה פסיכולוגית ומצד שמאל ניצבת אופציה שהיא תהום וגהינום? חליכ!

מי אשם? רגשות האשם

אבל, תסמונת הצימעס לא נוצרה יש מאין. לתחושתי היא החלה איפושהוא בתחילת שנות התשעים והתעצמה למימדי חירייה במילניום החדש. זו בדיוק הנקודה בפוסט שבה אנחנו שואלים למה. אני הולך לנפק שתי תשובות. את הראשונה אתם לא תאהבו. את השנייה אני ועמיתיי לתחום ההורות לא נאהב.

הסבר ראשון: תסמונת הצימעס צמחה כפונקציה ישירה של רגשות האשמה ההוריים בעידן המודרני. אם נתייחס בהכללה גסה לכל קבוצת המבוגרים הצעירים (גילאי 28-45), הרי שקבוצה זו (אני, אתם, אנחנו) ביצעה בעשרים השנים האחרונות בחירה גורפת להתמקד בקריירה על חשבון ההורות. לא נעים לשמוע, אבל כל מדד סטטיסטי סביר חושף את המגמה – אנחנו יותר בעבודה ופחות בבית ואני די משוכנע שלא ממש גיליתי פה את אמריקה לאיש.

אז אנחנו פחות בתוך ההורות, אבל אנחנו ממש מרגישים רע עם זה. האשמה שלנו מתודלקת ע"י מבנה הנפש המערבית, שהפכה מודעת לעצמה יותר ויותר וע"י המסרים של תרבות הצריכה. באשמה הזו צריכים לטפל – לא באופן ענייני כמובן, אלא באופן הגנתי. מה עושים? מתחילים להעצים סוגיות טריוויאליות למימדי בעיה וחופרים עד אין קץ בניסיון לפתור אותן. הרווח הפוטנציאלי – הסטת תשומת הלב וזרקורי המצפון מהסוגיות הבאמת-קריטיות (זוגיות קורסת, משפחה לא מאושרת והתמעטות מוזיקת רוק טובה בשנות האלפיים).

ומי עוד? האיי פון

הסבר שני: תעשיית ההורות המשגשגת חייבת לתדלק את עצמה. אין מה לעשות. כולנו צריכים להתפרנס איכשהו. תעשיית התמיכה בהורים ומוצריה הנלווים מצייתת לאחת מהמגמות הבסיסיות של השוק – פילוח, פילוח ועוד פעם פילוח. אנחנו מכוונים זרקורי ענק לפינות קטנטנות, מייצרים בעיות חדשות וצרכים חדשים. אנחנו עושים יוגה לתינוקות, סוחטים את הארנק כדי לממן להם חוגי אנגלית בגיל 3 ומשדרגים להם את האיי-פון עוד ועוד. תתי התמחויות חדשות צצות להן בתחום ההורות ומחוצה לו – וכולן צריכות נושאים לדיון, בעיות לפתור ותשובות מרגיעות לספק, כי בשנות האלפיים אנחנו יכולים לחיות עם הכל, רק לא עם עמימות.

אז השאירו את הצימעס (והמופלטות) במטבח וקחו טיפ קטנטן – זה בסדר גמור להחליט מהר. זה בסדר גמור להחליט כשאתם לא ממש יודעים מה יצא מההחלטה הזו. זה בסדר גמור להחליט רק בינכם לבין עצמכם בלי לשתף אף אחד. למעשה, רוב מכריע של החלטות החיים שלנו הן בדיוק כאלו – צעדים מדודים באפלה עם פנס קטן של מחויבות. חג שמח.

גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג ומנחה סדנאות וקורסים בנושאי חשיבה יצירתית והורות. לבלוג פרויקט המשפחה השקופה של ונטורה.