"אני מרגישה כמו לוויתן", מספרת לי תמי. "שבוע 32 ואני נראית כמו בשבוע 40. עליתי כ"כ הרבה במשקל ואני באמת מנסה ומשתדלת לשמור, אבל לא מצליחה לשמור על הפה שלי סגור. מה יהיה? זה בכלל לא הגוף שלי. אני מרגישה כל כך לא בנוח בתוכו. רק לפני שמונה חודשים הוא היה נשי, חתיכי, סקסי ועכשיו אני מרגישה ענקית. המקום היחידי שאני מרגישה בו טוב הוא במים. פתאום אני דינמית, קלילה, שוחה".
 
אישה דולפין
באופן טבעי, תמי ואני החלטנו שאת צילומי ההיריון נעשה במים. תיכננו הכל -- איפה נצלם, מה נצלם. "אני לא רוצה תמונות מיופייפות עם שמלות ובגדים בתוך המים. אני רוצה להצטלם כמו שאני באמת במים. עם בגד ים, משקפת וכובע. צלמי אותי ממש תוך כדי אימון, כדי שהתינוק ידע באמת מה אמאשלו עשתה בהריון שלו. ככה זה מרגיש לי הכי נכון".
 
אם יש משהו שלמדתי בעבודה עם נשים בהריון זה ללכת עם האינטואיציה של המצולמת. לא להתנגד לה, כי יכול להיות שדווקא משם תצמח התובנה הבאה והפתיחות לרעיונות חדשים. אני תמיד מוכנה לכל.
 
הגענו לבריכה ולמרות שאנחנו מכירות עוד קודם – שם היה הבונדינג האמיתי שלנו. תמי, מתברר, היא אישה-דולפין. "איך יכול להיות שברגעים אלו ממש גדל תינוק קטן אצלי בבטן? אני לא מצליחה לתפוס את זה בכלל", היא תהתה.
 
בילינו שעתיים בבריכה. תמי שחתה ואני צילמתי אותה בפעולה, גם בוידאו וגם בסטילס. משהו שם החזיר את שתינו לגיל 12. שתי ילדות בבריכה, צוחקות, מצלמות את עצמן. היה לנו כ"כ כיף ומשחרר.
אח"כ, במלתחות, אנחנו נזכרות בימי הרווקות הסוערים והמבלבלים ובעיקר בהתרגשות של הרגע הזה עכשיו. "זה כ"כ מוזר לי", תמי משתפת אותי. "אני מתרגשת מאוד. יש ימים שאני מרגישה את התינוק ממש מתקשר איתי ואומר לי מה הוא רוצה עוד לפני שאנחנו מכירים בכלל. אחת הסיבות שאני כ"כ אוהבת לשחות היא שאני יודעת ומרגישה כמה הוא רגוע בתוך הבטן שלי, בבריכה הפרטית שלו. הוא שקט וישן כשאני שוחה וזה מאפשר לי גם להתמסר לבריכה ולשחייה וליהנות". אני מסכימה איתה לגבי המוטיב המימי בהריון ונזכרת כמה השהיה במים הרגישה לי מרפאה.
 
"בהזדמנות הראשונה שתהיה לי אני אכניס אותו למים. הלוואי והוא יאהב את המים כמוני. זה יהיה כ"כ כיף".
 
ומה שכיף בשבילי -- זה לצלם תינוקות מתוקים של אמהות שהצטלמו אצלי בזמן ההיריון. זו סגירת מעגל מקסימה ואינטימית מאוד בעיני. לכן ציפיתימאוד לביקור של תמי אצלי בסטודיו, עם גור הקטן, בן חצי שנה.
 
"אני פשוט לא מאמינה שהגור הקטן והמתוק הזה היה כל הזמן הזה אצלי בתוך הבטן. אני מרגישה שהוא היה שם איתי כל הזמן, עוד לפני ההיריון ולפני הזוגיות. הוא רק עכשיו נולד ואני לא זוכרת את החיים שלי בלעדיו".
לעצור את זמן ההריון
על קפה ועוגיות, אנחנו מעלות זיכרונות מהצילומים בבריכה. "הכל היה חזק מאוד וחי. נתתי לעצמי להרגיש טוב ונהניתי מכל שנייה". יש משהו בצורך לתיעוד עקבי של תמי שמסקרן אותי ואני פותחת את זה ומבקשת להבין מאיפה זה מגיע. תמי מסתכלת עלי, מסתכלת על גור.
"התמונות שצילמנו במים בהריון מהוות מבחינתי נקודה מכוננת בציר האירועים בחיי. זו נקודה שבה גור עדיין לא קיים באופן ממשי בחיים שלנו, אבל הוא שם. אני מחכה ומתכוננת לבואו. הוא לא יודע מה היה כאן לפניו ולי חשוב מאוד לחבר אותו לחיים שהיו לי קודם. בכלל, לחבר אותו אלי ברמה התיעודית. אני כ"כ שמחה שעצרתי את הזמן בהריון ויש לי משהו נפלא להראות לו מלפני".
 
"אני מרגישה שהגוף שלי כבר מתחיל לחזור לעצמו והקשר מתפתח בכל יום עם גור וזו נקודה שאני רוצה לעצור בה רגע, להקפיא את הזמן. הוא גדלבקצב מסחרר ואוטוטו הוא בן חצי שנה. זה בורח לי בין האצבעות.
 
"אני כותבת לו מכתבים ומצרפת לאלבום התמונות שלו. יש משהו כ"כ חזק בתמונות אמיתיות, מודפסות, מודבקות באלבום, משהו ישן שעדיין שייך לעולם האנלוגי האיטי שחיינו בו בתור ילדים והוא מרגיש לי יקר ערך. אני מדפיסה את התמונות של גור ומסדרת לו אלבומים. ההתעסקות בזה סוגרת אצלי מקום של זיכרונות יקרים". כמה היא צודקת. יש לנו ערמות של תמונות, לכולנו, אבל אנחנו לא עוצרים ומשקיעים באמת את הזמןבלתעד רגעים מיוחדים. נקודות חשובות בזמן.
"כתבתי לו על חווית הלידה שלו ועל מה שהיה לפני ועל ההיריון ומה קורה מאז שהוא נולד. על השינויים אצלי, דברים קטנים. פתאום כשאני מסתכלת על עצמי במראה כשגור איתי על הידיים, אני כבר לא מסתכלת על עצמי, אלא על גור בידיים שלי ועלי כאמא שלו או כשהוא נרדם בערב והולך לישון וזה רק יואל ואני בבית, אני מוצאת את עצמי ממשיכה לזמזם שירי ילדים לעצמי וקולטת גם את יואל יושב על המחשב ומזמם לעצמו. ההורות מחזירה אותי לילדות. אני חושבת שלהפוך להיות הורה, זה גם לאהוב ולקבל את עצמך".

".