פרופ’ רולידר היקר,
בני בן השנתיים ילד חכם ומקסים, שמח ושובב, שיודע להביע את רצונו במילים ובמעשים. בזמן האחרון אני מרגישה שהוא פשוט לא מתייחס למה שאני ואבא שלו אומרים לו. לדוגמא, אתמול הוא ניגש והתחיל לשחק עם הוילון. אמרתי לו "חמוד, אני מבקשת לא לגעת בוילון". הוא בכלל לא התייחס אלי. אז צעקתי: "שלא תעז לגעת בוילון!". הוא התעלם. בסוף ניגשתי והרחקתי אותו מהוילון. כעבור 10 דקות ראיתי שהוא שוב נוגע בו. וזו רק דוגמא אחת. אני לא רוצה לבלות את חיי או אפילו לא את השנים הקרובות במלחמות איתו. אני רוצה לומר לו להתרחק מהוילון (או לא לעשות משהו אחר) ושהוא ישמע לי.
מה רולידר היה עושה?
חינוכו של ילד בן שנתיים להימנע מזריקה או משיכה של חפצים שלא נועדו למשחק (וילון, צלחת ועוד) מאתגר במיוחד, יהיה הילד חכם ומקסים ככל שיהיה. זאת מכיוון שבגיל זה ההשפעה של ההסבר המלומד שלנו כי הוילון ייהרס או יתקלקל וכי הוא עלה לנו הרבה כסף וחבל לקלקל אותו, הניסיון לתת לילד אלטרנטיבה משחקית אחרת, המבט המבקש/המתחנן כי יחדל, הניסיון להרחיקו ואפילו כעס והרמת קול, פשוט אינם יעילים לטווח ארוך והילד חוזר לסורו.
חשוב להבין כי התגובות ההוריות שפורטו לעיל מהוות לא אחת גם מקור מצוין ומהימן לקבלת תשומת לב אליה הילד מייחל ושואף מהאנשים המשמעותיים לו ביותר ולכן לא יהסס "ללחוץ על הכפתור" שיביא לו בסבירות גבוהה את המצרך היקר הזה הנקרא תשומת לב הורית.
המלצתי לכן כוללת: בשלב זה של חייו, להרחיק מטווח ההשגה של הזאטוט כל חפץ שאינו חייב להיות במרחב המחייה שלו בבית. כמו כן, חשוב להקפיד להגדיר לו ציפיות מה מותר ומה אסור טרם ביצוע התנהגות בלתי ראויה. כאשר מבקשים ממנו להתנהג בצורה מסוימת יש לעשות זאת בקול שקט, ברור ונחוש, ללא סימני שאלה.
יש "לתפוס אותו" ולחזקו בחום ובהתלהבות על הקשבה והימנעות ממשחק בלתי נאות ("כל הכבוד לך חמוד שאתה משחק כל כך יפה במשחק שקנינו ולא מושך בווילון"). במידה והוא מסרב למלא הנחייה או כאשר הוא נוגע בחפץ אסור, יש להפסיקו מיד על ידי הוראה ברורה ונחושה וסיוע פיזי במידת הצורך. שילוב נכון של המלצות אלה בעקביות ובסבלנות יניב עד מהרה פירות.
