רחוב אברבנאל, 28 במאי 2014
זה סיפור שמתחיל בפח האשפה. שקית נייר מנומרת שהציצה ממנו בוקר אחד תפסה את העין עד כדי כך שדחפתי את האף. בראש השקית היו פזורים כמה דיסקים:
רחוב אברבנאל, 28 במאי 2014
מחברת עטופה בעטיפת ניילון שכבר לא רואים היום:
רחוב אברבנאל, 28 במאי 2014
ובליל של ניירות שנראה כי נשרו מקלסר של תלמיד:
רחוב אברבנאל, 28 במאי 2014
הידיים נמשכו פנימה. ושם נמצא אוצר, שהחלטתי -- שלא כמנהגי -- לאסוף. כן, לקחת הביתה. בין הפריטים המגובבים בשקית נמצא תחילה מכתב זועף ומתחנף (רצוף בלא מעט שגיאות כתיב):
רחוב אברבנאל, 28 במאי 2014
היו גם ארבע תמונות משפחתיות, שצדן האחורי חשף את גילן המופלג:
רחוב אברבנאל, 28 במאי 2014
רחוב אברבנאל, 28 במאי 2014
רחוב אברבנאל, 28 במאי 2014
רחוב אברבנאל, 28 במאי 2014
המכתב הזועף-מתחנף הצחיק אותי, התמונות המהוהות נגעו ללבי, אבל כשהגעתי למה שהיה טמון בעומק החבילה גבהה סקרנותי עד כדי כך שהחלטתי לעשות מעשה: לחפש את בעלי האוצרות שנזנחו בפח האשפה ולהשיב להם את רכושם. את המצולמים בתמונות הישנות לא היתה לי דרך לחפש, את בעלי גלויות הדואר כן.
רחוב אברבנאל, 28 במאי 2014
הגלויה הראשונה שלקחתי ליד נשלחה מבוסטון ב-1989 לנער מבת ים. מסופר בה על ביקור שבתון של הכותב ב-MIT, "האוניברסיטה הטכנולוגית הנחשבת לטובה בעולם!". בין השאר נכתב בגלויה משפט נהדר: "טוב להיפגש פה עם חכמים, ללמוד מהם ולגלות שכולנו... בני אדם". חתום על הגלויה דודו האוהב של הנער.
חיפוש בגוגל של שם הנער שאליו מוענה הגלויה לא הניב תוצאות מספקות. בפייסבוק לא נמצא לשם הזה זכר. חיפוש השם באנגלית גילה אזכורים שלו בשלושה מאמרים אקדמיים בגוגל סקולר ודף ברשת לינקדאין. בדף צוין, כמקובל ברשת המקצועית הזאת, כי שני אנשים מפרידים בינינו. אחד מהשניים, למרבה הההפתעה, היה לפני שנים סטודנט שלי. שלחתי לו מייל וביקשתי לברר האם הוא מכיר בחור בשם הזה. הסטודנט לשעבר לא השיב. אז הימרתי ושלחתי לבחור עצמו שאלה במייל הפנימי של הרשת.
מוזר לשלוח שאלה לזר, ומוזר עוד יותר, אני מניחה, לקבל פנייה מאישה זרה, ועוד אחת המבקשת לברר האם יתכן שאתה הוא זה שאליו נשלחה לפני 25 שנה גלויה מבוסטון. הייתי להוטה לקבל תשובה. אבל הזמן לא זז. עברו יומיים עד שהבחור מלינקדאין שלח הודעה. הוא לא אמר אם זה הוא, רק ביקש שאשלח לו את מספר הטלפון שלי כדי שנדבר. שלחתי. הוא טלפן.
לא פראייר, מתברר. לפני שצלצל בדק אותי בגוגל. "את זו שהיתה המדור ציפורה?", הוא שאל בקול נעים. "כן", הודיתי, "זה הפשע האחרון שעשיתי". סיפרתי לו על הגלויה והוא עדיין לא גילה אם זה הוא. הוא אמר שהוא אדם פרטי ואינו מעוניין בשום אזכור של שמו. גם דודו, הוא אמר, אדם פרטי. הבטחתי שלא אחשוף את שמו ולא אעשה שימוש בגלויה. רק אז הוא הודה שזה אכן הוא. אבל סרב לפרט את נסיבות קבלתה של הגלויה. הבטחתי שאשלח לו אותה. "ברוך משיב אבידה לבעליה", הוא אמר.
ואז ביקשתי את כתובתו. הוא אמר שיכולתי למצוא אותה ב-144. "לא יכולתי לדעת אם זה אתה", אמרתי לו. אז הוא נתן לי את הכתובת. והנה אני לא עושה שימוש מסגיר בגלויה, שתגיע בקרוב בפעם השנייה לבעליה, שלפני 25 שנה היה תלמיד עם דוד באמריקה והיום הוא אחד שמחובר ללינקדאין.
רחוב אברבנאל 28 במאי 2014
על הגלויה השניה התנוססה תמונה של אניית פאר. והחיפוש אחר בעליה היה קצת יותר קל, אם כי לא פחות מביך. הגלויה נשלחה ביוני 1971, כלומר לפני 43 שנים, לרחביה רוזנבוים ומשפחתו:
רחוב אברבנאל, 28 במאי 2014
למקרא הכתוב היה ברור שמדובר בקבוצת ספורט. השם "לויטה" צלצל מוכר, ורחביה רוזנבוים שם מיוחד. קל למצוא בגוגל. הפועל כפר סבא, עונת 1971, מאמן. קל גם להשיג מספר טלפון. לחיוג הראשון משיבה צעירה שמתבררת כנכדה. "הם לא בבית", היא אומרת, "יהיו עוד שעה-שעתיים".
לחיוג השני משיבה רחל, האישה. "כן, רחביה היה שחקן כדורגל", היא אומרת, מופתעת לשמוע על המציאה. "בסוף הגלויה", אני מספרת לה, "הכותב מאחל לידה קלה לאישה". שתיקה. "מה נולד?", אני שואלת. "ילדתי את בתי", היא אומרת. הבת גרה בבוסטון כבר 12 שנה. יש לה ארבעה ילדים, "והבכורה", מתגאה הסבתא, "חזרה לארץ לעשות צבא. היא חובשת קרבית. וחתני", היא מוסיפה, "היה רופא בגולני". את הגאווה הישראלית כל כך היא קושרת גם לכך שרק בארץ, כדבריה, מי שמוצא גלויה ברחוב מתקשר לחפש את בעליה. "באף מקום אחר", היא אומרת, "אין דבר כזה".
"בת כמה את? אם מותר לשאול", אני מעיזה לברר למשמע קולה הצעיר והדינאמי. "בשבוע שעבר מלאו לי שבעים", היא לא מתביישת להודות. ילידת הארץ. "חברמנית", אני אומרת. והיא מספרת שכשמלאו לה שישים אמרה ליקיריה: "זהו, אני כבר זקנה", והבן אמר לה: "אמא, את בחיים לא תהיי זקנה', וזו המחמאה הכי טובה שקיבלתי בחיים". ורחביה? אני שואלת. "רחביה לא בבית. תני לי את מספר הטלפון שלך, הוא יתקשר". נתתי.
כעבור שעה רחביה מתקשר. קול נעים וידידותי. גם הוא מופתע לשמוע על הגלויה. "כן, אני זוכר", הוא אומר, "הפועל כפר סבא, הייתי המאמן. הקבוצה הצליחה ובתום העונה ההנהלה נתנה נסיעה למשחקי ידידות בחו"ל. לא הצטרפתי מכיוון שאשתי עמדה ללדת". ואריה סגל, ששלח לכם את הגלויה, מה היה תפקידו בקבוצה? "מגן...", אומר רחביה, "אה... מרכז ההגנה".
לא, רחביה עצמו כבר לא בענייני כדורגל, ואין לו מושג איך הגלויה התגלגלה לרחובות דרום העיר. הוא אמנם גדל בשכונת שפירא ("היו לנו מלחמות עם ילדי פלורנטין"), אבל שנים שהוא גר בצפון. אחר כך הוא מכתיב לי את כתובתו המדויקת, כדי שאשלח אליו, כפי שהצעתי, את הגלויה בדואר. הוא מודה לי ולא סוגר את השיחה לפני שהוא מקפיד לציין את המיקוד. פעמיים.
אבל כל אלה הם רק ההקדמה לאוצר הגדול שמצאתי בפח.
-
בעומק שקית הנייר המנומרת נמצאו כעשרים מחברות בית ספר, וכבר במבט ראשון היה ברור שהן לא מהיום, לא מאתמול ואפילו לא משלשום. הדפדוף בהן היה מהפנט, בוודאי למי שבעצמה למדה בבית ספר יסודי בתקופה שאיש עדיין לא חלם אפילו על ויקיפדיה. בשנים שחברת מזון (תלמה) צרפה לחבילות של מרגרינה (גולד-בנד) תמונות של פרחי בר:
-
שעשו את דרכן למחברות התלמידים:
ולא רק פרחים, גם כרטיסיות של מידע, תמונות ומפות של מדינות העולם:
לא רק ידידותיות:
שום ספיידרמן או ברבי, בלי צילומים של שחקני כדורגל, זמרות או כוכבי קולנוע. מחברות פשוטות, כרוכות בנייר חום, נושאות מסרים מאוירים של עבודה, השכלה ופנאי:
-
אבל זו לא הנוסטלגיה שהפכה את הדפדוף למהפנט כל כך. המחברות מלאות ברישומים ואיורים מיוחדים במינם, המלווים את החומר הנלמד. כמו זה:
או זה:
וזה:
וגם אלה:
-
את שער המחברת למוסיקה מקשט רישום של:
ובאיזו רצינות למדו מוסיקה:
יותר מכולן בולטות, בהקשר זה, מחברות משיעורי אנגלית:
שבהן מסוכמים סיפורים ידועים יותר או פחות, שזכו לאיורים מיוחדים:
הלן קלר:
או אמיל והבלשים:
שיש לו:
וגם:
-
כעת מובן, אני משערת, מדוע גברה הסקרנות והתעורר הצורך למצוא את בעליהן של המחברות המקסימות. את שמותיהם גילו הכריכות. המחברות כולן שייכות ל:
ול:
שניהם למדו, וגם זה על פי הכריכות, בבית חינוך א' ע"ש טשרניחובסקי בתל אביב. בית הספר שבו למד בילדותו ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. מהתאריכים שמופיעים פה ושם במחברות (תשכ"ח, תשכ"ט) עולה כי הן בנות כ-45 שנים. עובדה שמעוררת סיבות נוספות להשתאות מהן. בראש ובראשונה מעצם הישמרותן:
התאריך: 21 באוקטובר 1965. ולא רק שהדיו לא דהה, בין דפיה של המחברת מודבקים:
עלים מיובשים שנשמרו כאילו שבשנה הבאה לא ימלאו חמישים לקטיפתם. חמישים שנה. אבל יותר מעצם הישמרותן, חושפות המחברות את מה שנדרש מתלמידי בית ספר יסודי לפני המצאת המדפסת הבייתית וחוברות העבודה (גם אם מגוון תחומי הלימוד הנחשף בהן מקובל ברובו עד היום). טבע:
גיאוגרפיה:
מדעים:
ניסויי מעבדה:
ואפילו חשמל:
ספק אם תלמידי כתה ו' של היום נדרשים לצייר תא וולטה או בית מנורה, וספק אם מחלקת החינוך של העירייה עדיין מדפיסה עבורם "מפה סתומה למבחן בידיעת גוף האדם":
אולי גם היום לומדים על:
אבל כנראה שהתלמידים לא נדרשים לשרטט:
או להציג:
בתור הזהב של נייר הפרגמנט, תלמידים העתיקו מפות:
כולל:
קשה להאמין שתלמיד עכשווי נדרש למראהו של:
או חוקר את:
לא רק השכנים מצפון ומזרח לא פופולריים היום במערכת החינוך, גם שינון כבר לא הכי אופנתי:
ומה עם העברית? "נחמדת שפתנו, לה חן ותפארת. נאה לשוננו, היא לנו עטרת". משוררים לה היום שירי אהבה כאלה?
בדבר אחד נדמה לי שלא חל שינוי. בסיומה של עבודה רצינית, התופסת כמעט מחברת שלמה, ונסמכת על "ספר התנ"ך, דובשני, אנציקלופדיה עברית ו'מסדה'", מגיע התלמיד רפי פוקס למסקנה חד משמעית, וברור שהמורה מאוד מרוצה:
למרות שבדרך היא פסלה פסקה ביקורתית:
הדפדוף במחברות מספיק כדי לזהות שמדובר בתלמידים טובים:
טובים מאוד:
-
ואם לא די בכל אלה כדי להצדיק את החיפוש אחרי בעלי האוצר, מחברת הלהיטים מבהירה שזה עשוי להיות מלבב. אחרי הכל, רפי או רוני, כתבו לעצמם לא רק את המילים של:
שיר של ההוליז, אלא גם את המילים של:
להיט ריקודים של השוקינג בלו, שבמצעדים של אז קראו להם "כחול מזעזע".
החיפוש אחר התלמידים המצוינים משנות הששים, כמו החיפוש אחר בעלי הגלויות, החל בגוגל, ובמקרה זה, בדרך לא מאוד ארוכה, הסתיים בשליחת הודעה בפייסבוק. עד שהגיעה התשובה המאשרת, רק קיוויתי שרפי שמצאתי ברשת הוא הרפי הנכון. צלם, בוגר בצלאל, שחי מאז 84' בניו יורק, ושהרזומה שלו כולל, כפי שלמדתי באתר שלו, צילום של קמפיינים מסחריים גדולים ושל פיגורות מהליגה הגבוהה, כמו קולין פאוול והראלדו ריברה. היום הוא בעליהם של סטודיו וגלריה לצילום בשכונה הלוהטת "בושוויק", בברוקלין.
בכתבה ב"האפינגטון פוסט" מצאתי צילום נפלא שצילם רפי פוקס, רק שאז לא יכולתי להיות בטוחה שזה בכלל הרפי הנכון:
-
באתר נכתב: "בני הזוג הם הוריו של הצלם, והעבודה מייצגת את נצחון הרצון על הרשע, כיוון שהאב, ניצול שואה, מצולם רוקד עם אשתו בדירתם בתל אביב, בשלב השמח ביותר בחייהם אחרי מלחמת העולם השנייה".
בהתחלה רפי היה חשדני. בהודעה חוזרת בפייסבוק הוא ביקש קודם כל לדעת מדוע אני שואלת האם למד בבית הספר טשרניחובסקי בשנות הששים. אחרי שסיפרתי על המחברות שמצאתי בפח האשפה ושלחתי שתיים-שלוש תמונות שלהן, הוא נדלק. שמח לשמוע אותי מתלהבת. וגם סיפר. ההורים ילידי פולין ורומניה ואת הצילום שמצאתי ברשת הוא צילם ב-1983.
רוני, כפי שניתן היה לצפות, הוא אחיו הגדול. מהנדס שמתגורר עם משפחתו בתל אביב. בשיחת טלפון נרגשת רוני מאשר שהם היו תלמידים טובים. "אחרי פגישה עם המורה", הוא מוסיף, "אמא תמיד היתה אומרת שיצאה בחזה נפוח". ויש לו גם השערה כיצד הגיעו המחברות לפח האשפה. לפני שבע שנים, אחרי פטירת שני ההורים, פונתה הדירה באמצעות אחד מסוחרי התכולות משוק הפשפשים. וזה, אחרי עוד כמה שנים, עשה כנראה סדר באיזה מחסן והשליך את מה שכבר אי אפשר למכור.
כך נותרתי אני עם הסיפור ועם:
שישובו כעת לבעליהן, שהצעיר בהם צפה, כך נראה, את עתידו, והטיב לצייר כבר בבית הספר היסודי גם את:
