החודש נפטר במפתיע יוסי טיאר,
בגיל 54. הוא מת בשנתו, במיטתו שבמשאית שהייתה בית חלומותיו. טיאר היה מאייר ואיש חזון, שהניף וקידם רעיון ל"כפרים על גלגלים" – כפרים של קרוואנים, משאיות ואוטובוסים שיעברו הסבה למגורים ויחיו יחד על חלקת אדמה משותפת, קהילה אמיתית, שממנה אפשר לצאת ולנסוע לסוף שבוע במחי סיבוב המפתח בסוויץ'.
החזון של טיאר – והמשאית הגדולה שאותה הפך לבית נוח ומתוכנן לפרטי פרטים בשתי ידיו – תוארו כאן ב-Xnet בהרחבה,
בכתבה מאת חברו הטוב אילן נחום, שזכתה לפופולריות עצומה. נראה שטיאר דיבר אל לבבות רבים, כאלה שמחפשים לעצמם חיי קהילה וחופש (בין השאר מהעול הכלכלי שכרוך באחזקת בית) ומוכנים להסתפק במועט לשם כך.
>> הכירו את יוסי טיאר ואת המשאית שהפך לביתו
לאחר פרסום הכתבה הוצף טיאר בתגובות ופניות: רבים ביקשו להצטרף אליו במימוש החלום. בדף הפייסבוק שנפתח תחת הכותרת "כפרים על גלגלים" יש היום יותר מ-1,700 חברים. חברי הקבוצה ארגנו מפגשי סוף שבוע בטבע, שבהם דיברו וגיבשו את החזון. בחודשים האחרונים חיפשו שטח מתאים ואף ניהלו משא ומתן על חלקת אדמה ליד בנימינה – ניסיונות שלא הסתיימו בהצלחה.
כעת, משנפטר, האם יתפוגג גם הרעיון? חבריו של טיאר לקבוצה נחושים להמשיך. "יוסי לא היה לבד", אומר אבי מורן, "אנחנו ממשיכים הלאה, לקראת רישום הקבוצה הגרעינית כאגודה שיתופית".
מורן הוא אחד מחמישה שלקחו על עצמם את ניהול הפרויקט. הוא מהנדס פלסטיק ותיק, שיחד עם אשתו עדה, פסלת באבן, עברו לגור בקרוואן שחונה כרגע בכפר סבא, לא הרחק מהבית שבו חיו רוב חייהם. "שני הילדים גדלו", הוא מספר. "הבן עורך דין בתל אביב והבת לומדת בבר אילן. נתנו לה את המפתחות של הבית, 220 מ"ר, ויצאנו לחיות בקראוון בשטח של עשרה מ"ר, בערך שליש הגודל של המשאית של יוסי. אנחנו יותר משנה כאן".
אבי ועדה מורן בקרוואן שהפכו לביתם החדש (צילום: יוסי רז)
קשה לחיות בעשרה מטרים רבועים?
" אני מברך על זה יום יום. אנחנו השלנו מעצמנו הרבה דברים שצברנו. פתאום מבינים שמה שארוז כבר שלוש שנים לא צריך. נפטרנו מהמחויבות כלפי המוסדות. אין חשבונות לתשלום. את יודעת מה זה לקחת דואר ואין חשבונות?"
את טיאר פגשו לפני כשנתיים. "חברה טובה, שידעה שאנחנו בונים את הקרוואן, סיפרה לנו על המשאית ביפו. נסענו מיד לראות. יוסי בדיוק יצא מהמסעדה הסמוכה, ופה זה התחיל. לי היה רעיון, שאם זוגות צעירים או סטודנטים היו יכולים לחיות בקרוואן כזה, זה היה יכול לעזור לרבים. התחברנו על רקע הרעיון והמשכנו יחד. כדי לממש אותו צריך שני אלמנטים: את הפן החברתי – קהילה שהיא חדורת מטרה לחיות באופן חופשי – והפן השני, של האדמה. בעניין השני עוד לא הצלחנו ומבחינת הקהילה אנחנו בתחילת הדרך".
נושא הקרקע מורכב: "אנחנו מנסים למצוא כמה נקודות בארץ שבהן יהיו כפרים על גלגלים, שבכל אחת מהן יוכלו להיכנס, לשהות ולצאת לאחרת". בין חמישה לעשרה דונם יספיקו. התוכנית היא להעמיד על כל דונם שלושה קרוואנים. "אנחנו מחפשים אדמה חקלאית בשכירות או בקיבוצים", מסביר מורן. "מאחר ש-96% מאדמות ישראל הן אדמות מדינה, יש מגבלה קשה שהמינהל מציב על העמדת רכבים או אלמנטים שלא קשורים לחקלאות על אדמה חקלאית. והרעיון שלנו הוא להעמיד כלי רכב יבילים על אדמה פרטית חקלאית, בלי להתחבר לתשתיות. ככה נוכל למצוא דרך שבה אנחנו יכולים לחיות על אדמה חקלאית אבל אנחנו לא מבנים. בדקנו את זה מבחינה משפטית, אנחנו לא יוצאים נגד החוק. רוצים להיות חכמים, לא צודקים".
היה משא ומתן על 28 דונם ליד בנימינה שנכשל, מספר מורן. "האיש החליט שהוא רוצה להיות שותף. אמרנו שאין לנו מטרה להפוך את העניין לעסק עם מטרת רווח, אלא קודם כל רוצים לבסס קהילה. כל אחד מאיתנו מתפרנס בדרך שלו, כל אחד עם האישיות וההכנסות שלו. הקהילה הזו גם מרגישה שליחות בנושא הקיימות, מבינה שאנחנו זמניים על הקרקע".
מה אתם מבקשים?
"היינו רוצים שקיבוץ יאפשר לנו להשתמש באדמות שבהן הוא לא משתמש, שנוכל להיות שם. הבעיה המרכזית לאנשים בקרוואנים היא הביטחון האישי. כי אם אני קרוואן בודד אני לא אהיה ביער לבד. העזרה היחידה שאני מבקש מהמינהל זה לא לשים לנו מקלות בגלגלים. תנו לנו לשכור אדמות מאלה שחכרו מכם אדמות. היו המון פסיקות של בתי משפט נגד מי שבונים על אדמות מינהל. אני לא רוצה ללכת נגד החוק. כי אם יפנו אותנו – מה עשינו? אני רוצה להשקיע את האנרגיה שלי בעשייה, לא במלחמות. אין לנו כוונה להקים מבנים של קבע. רק שלא יפריעו".
הם לא מחפשים בצפון או בדרום המרוחקים, אלא יחסית במרכז, "כי אנשים עובדים. אנחנו לא רוצים ליצור קהילה מנותקת, שבה אנשים לא עובדים, כי אחרת אנחנו נהיה סלאמס. הנגישות חשובה. נכון שאם יהיו יישובים כאלה מבאר שבע ועד כרמיאל זה יהיה נהדר".
על הקהילה הוא מספר שיש נשים בודדות רבות, הרוב אפילו. "יש אצלנו שני סוגים, בגדול. או מבוגרים שהילדים שלהם יצאו מהבית ורוצים לחיות חיי חופש, או כאלה שבאים מהצד של המחסור בכסף. אני לא פוסל את זה. אנשים מחפשים אלטרנטיבות, מתוך ברירה או מתוך חוסר ברירה. כרגע בקהילה אנחנו יותר ממאה קרוואנים. שישה-שבעה שכבר חיים ככה. לפחות עוד עשרה – שבחלקם גרות משפחות – שחיים כך אבל רוצים להיות מתחת לרדאר, כדי שלא לעורר דובים משנתם. ויש עוד כעשרה שהם כרגע בתהליך של בנייה של קרוואן".
אחד המפגשים הקהילתיים שהתקיימו בחודשים האחרונים. במרכז: המשאית של טיאר (צילום: אבי מורן )
דף הפייסבוק פעיל מאוד, מלא בשאלות של בונים, תשובות, עצות ותמונות שמשתפים מהתהליך. "אנחנו מתכננים ואנחנו עוזרים, כי רוב הקרוואנים שאנחנו מכירים מיועדים לטיולים ולא למגורים. בקרוואן שחיים בו לאורך זמן צריך שיהיה הרבה מים, חשמל ודרך לרוקן את הביוב. לחיות בקרוואן זה חופש ענק, אבל עם החופש הזה יש אחריות. אנחנו בקשר יומיומי עם אנשים שהביעו כוונה רצינית לחיות כך, שמחכים לכפר הראשון. ואז, אנחנו יודעים, זה יהיה מבול".
מדי חודש חודשיים מוזמנים חברי הקהילה לאירוע, בכל פעם במקום אחר, "שישי שבת רצוף כדי להכיר אחד את השני, ליצור חברותא ולהתפתח ביחד. אנשים במיטבם, זה מרחיב את הלב. באים גם בלי קרוואנים. ישנים באוהלים, ישנים ברכבים, כולם חלק מהקהילה".
בסוף השבוע הקרוב, ה-3-4 בחודש, יתכנסו בפארק קנדה, שם גם יתייחדו עם זכרו של יוסי טיאר. לפרטים נוספים היכנסו לדף הפייסבוק של "כפרים על גלגלים".
