לאכול, לאהוב, לעצבן: הכתובת על הקיר מתחילה להימאס

אחת מקלישאות העיצוב הידועות היא ש"הבית הוא כרטיס הביקור שלנו". כשאני עובדת עם לקוחות על עיצוב הבית שלהם, אם אכן עולה התייחסות כזו לבית - שאנחנו מעצבים אותו כדי לומר משהו על עצמנו, או למעשה, בשביל עיניהם של אחרים - אני משתדלת להחזיר אותם לאמת שלי: הבית שלנו נועד קודם כל לנו. אם נעצב אותו על פי הטעם שלנו, הפנטזיות והאינסטינקט של מה שאנחנו אוהבים ועושה לנו טוב - הוא כמובן ישקף את מי שאנחנו - אבל זו לא צריכה להיות המטרה.

ופתיחה זו על שום מה? טרנד שקשה להתחמק ממנו בזמן האחרון הוא פרשנות אחד לאחד של המונח "כרטיס ביקור": מלים, ולעיתים מניפסטים שלמים, על הקירות.

זהו. החלטתי לצאת מהארון ולהתוודות: טרנד האותיות והכתובות עושה לי פריחה. לפעמים הוא משעשע אותי, לרוב מעצבן. ניסיתי להבין למה, והיכן עובר הקו האישי שלי בין שימוש לגיטימי בטיפוגרפיה, אותיות ומילים בעיצוב פנים, לבין קיטש אופנתי, ריק מתוכן ומזויף לעילא.

המחשבה הזו התחילה בפרויקט קטן וספונטני שעשיתי אצל חברה. רציתי להכין כותרות למיכלי מחזור שהצבתי בכניסה לבית. בעקבות הפוסט שלי על המבואה התחלתי לטפל בזו הפרטית שלנו, וזה היה הצעד הראשון. מאחר שלמאיה לא היו שבלונות יפות בעברית החלטנו ללכת על אנגלית.

עניין של עצלות וזמינות החומר, כי אני תמיד מעדיפה עברית על אנגלית. גם בגלל טעמי האישי, וגם בגלל העדפה של אותנטיות על משהו שמריח כמו זיוף. עברית היא השפה שלנו, ולכן ניסיונות לייצר שפה ראשית שהיא שונה (ועוד בבית) תמיד נראים לי קרתניים וקצת מזויפים: אם זה לקרוא לעסק שלך באנגלית, לילד שלך בשם שאינו שייך לכאן, או גרוע מכך - לכתוב הצהרות, כותרות (לתמונות) או טקסטים שלמים כשברור שהקהל שלך מקומי, ובמיוחד אם לא טרחת לקחת מגיה שזו שפת האם שלו, לבדוק שאין פדיחות של איות או תחביר. ויש, הו כמה שיש.

יאמרו מעצבים שהאותיות הלטיניות יפות יותר ויש פונטים רבים יותר, אבל זו תמיד תישאר קצת הנהייה שלנו אחרי כל מה שמריח זר, אירופי או אמריקאי, שנראה לנו יפה יותר, תרבותי יותר, בריחה קטנה מהמציאות המסובכת שלנו. מה שעוד טוב בשימוש באותיות אנגליות, שהוא נשמע ונראה פחות מביך. לא זכור לי שמצאתי אותיות עץ מפוסלות ותלויות על קיר, שיוצרות את המלה "מטבח". אז למה באנגלית זה נראה יותר טוב? אולי כי זה נראה פחות אידיוטי להכריז את המובן מאליו, שכאן המטבח?

ניסיתי לתת סימנים בשימוש באותיות ובמלים בעיצוב הבית:

1. שמות עצם ותיאורים

זה יכול להיות שלט או אותיות שאומרות HOME בכניסה או Kitchen במטבח. נראה לי הגיוני להציב שלט שמכוון לשירותים או למטבח במקום ציבורי. בבית פרטי זה נראה מוזר.

קיטש אין דה קיטשן. לפחות זה קטן וחמוד. צילום: לימור הרצוג אהרוני

דווקא בדירה המקסימה הזאת , שחפה מקיטש בסגנון "כפרי" (האותיות בדרך כלל נפוצות בסגנון כפרי-רומנטי-עבודות-יד שכזה, משופשף כאילו ישן או פרחוני סטייל הולי-הובי), האותיות מוסיפות איזו נגיעה, והניחוש שלי שהן תוספת של המעצבת לצורך הצילומים, שאולי נשארה. עדיין, זה היה נראה קצת אידיוטי בעברית.

איפה שמות עצם נחוצים? בנסיונות שלנו לארגן את הבית ולקבע סדרים חדשים. לעתים אנחנו נותנים כותרות לקופסאות או מגירות, בניסיון לחנך את שאר בני הבית (בעיקר הצעירים) להחזיר חפצים למקומם. כאן בהחלט לגיטימי לכתוב היכן מקומו של מה. ההחלטה אם להציג זאת בחוץ לעיני כל או בפנים היא שלכם, אבל לפחות סיבה יש.

רשימת מטלות. אסתטי והגיוני

גם רשימת מטלות יכולה להפוך למוצג אסתטי. למרות שגם זה נוהג קצת זר לישראלים (אם יש משהו שהייתי שמחה שילמדו את הילדים שלי בבית הספר זה איך ללמוד להתארגן עם רשימות, או איך לכתוב פגישות ומטלות ביומן, בשם אלוהים), גם אני חוטאת בזה מדי פעם. לצערי לא יכולה להעיד שזה מועיל.

מילים שעוזרות לשמור על סדר, זה בסדר

2. פעלים ומילות ציווי

אלו הכי מקפיצות אותי. באנגלית, כשכתוב על הקיר Dream, אפשר לתהות אם מדובר בשם עצם או מלת ציווי - חלום? או חילמו? אותו הדבר לגבי המלה המפחידה SLEEP וכמובן הדידקטית מכולן, בעיקר בפינות קריאה בחדרי ילדים: READ. אבל כשזה מגיע לאוכל? ברור שמדובר בציווי. בעוד שאנשים מעטים שאני מכירה ירגישו נוח לשבת למרגלות קיר שעליו כתוב בענק "אכול!", הרי שהמלה EAT רווחת בפינות אוכל של העת האחרונה. ואני תוהה שוב למה זה נועד: האם מישהו צריך הסבר שהחדר הזה מיועד לשינה? שבפינת האוכל אוכלים? האם המלה Dream תעודד מישהו לחלום? בתמונה שלמטה, למשל, אני מוצאת פער מסוים בין המסר של השלט ("קחו סיכונים, צפצפו על החוקים וצאו מהקווים!") לבין הביצוע..

מתוך הבלוג של ונסה רנדולף. אל תשכחו ללעוס

בחדר השירותים של ילדותי היתה המילה THINK תלויה על הדלת מול האסלה (בואו נראה מי הראשון להרים את הכפפה ולשים בשירותים שלט פרחוני ורומנטי שמצווה: SHIT). היא בהחלט גרמה לי לחשוב, בעיקר על טיפוגרפיה (עיצוב האותיות היה כמו בלוגו של החברה בה עבד אבא שלי, IBM). ומה שונה בה ממילים אחרות בשירותים? מפני שאצלנו היא הייתה תלויה בפנים. עבור המשתמש, ולא כלפי חוץ, אל מי שרואה את השירותים (או את הבית בכלל). הטרנד הזה תמיד נראה לי כמו יחסי ציבור - שורת ה"סטטוס" של הבית שלנו - מעין פרסומת לחיים שלנו. והרי אנחנו כבר יודעים לא להאמין לפרסומות.

3. מניפסטים

ומהוראות הגענו להצהרות. כאילו שלט ה"כאן גרים בכיף" נכנס פנימה, לתוך הבית (אבל עדיין מכוון לאורחים ולא לדיירים עצמם). גם שלטי ה"בכיף" מעולם לא היו ברורים לי: למה חשוב לכם שיידעו שאתם "גרים בכיף"? האם להאמין לכם בגלל שיש לכם שלט? ומה קורה כשלא כיף?

ושוב, הטרנד מכתיב כתובות באנגלית, שמסבירות (בקלישאות דלות לשון, בדרך כלל) אמיתות שונות על המשפחה. ואולי בגלל שכל המשפחות המאושרות מאושרות באותה הדרך, יש גם מדבקות קיר כאלו שפשוט אפשר לשכפל: בבית הזה אנחנו עושים כיף, אנחנו עושים טעויות, אנחנו אוהבים, סולחים וכו' וכו' קלישאות מביכות:

"בבית הזה אנחנו אמיתיים". לא, ואני מזויפת

אני מעדיפה להימנע מהצהרות מפוצצות וסופיות כאלה ומאמינה במעשים, לא במלים. אמנם בעיתות מצוקה הורית גם אני מצאתי את עצמי מדביקה לי תזכורות ("הקשיבי!")במקומות אסטרטגיים בבית, אבל בין זה לבין הצהרה דביקה על קיר הכניסה יש הבדל. אהבתי דווקא את הבדיחה הבאה:

4. נצחיות מול ארעיות, אותנטיות מול זיוף

הכותרות והמילים הולכות יד ביד עם טרנד אחר, שללוחות מחיקים. אבל יש ביניהם הבדל עצום. מה שיפה בלוחות הוא האפשרות לשנות אותם. אמונה שמקועקעת לנצח מרתיעה אותי. ולכן יש הבדל מהותי בעיניי בין כתובת שמודבקת ישירות על קיר לבין תמונה ממוסגרת שבה כתובת, שאפשר להסיר בקלות, כשרוצים:

כשהכתובות ממוסגרות יש בדרך כלל יותר התייחסות לטיפוגרפיה, לצבעים וגם לתוכן. וכן, יש תחושה שאפשר להחליף אותו.

לבשו את החיוך שלכם

נכון, גם מדבקה אפשר להסיר, אבל המסר שונה: כאילו הכיתוב הוא חלק מהבית, מה"דלא ניידי". מה שיפה בלוח מחיק הוא שהצהרות "גבוהות" זוכות לטיפול יומיומי פשוט של רשימת מכולת. שלא כמו אותיות בעלות נפח ומיקום מרכזי בבית, הן לא סובלות מעודף חשיבות עצמית.

כשאני רואה הצהרות כאלה בחדרי שינה אני תמיד חושבת על הלילות שבהם הולכים לישון אחרי מריבה ומתים לשבור את הקיר הזה. גם כתובת כזו לא תציל נישואים שבנויים לא נכון, אפילו אם היא "תזכיר" לשניים את הימים שבהם באמת האמינו בכתוב. אותי זה מביך. רוצים כתובת מקורית מעל מיטה? נראה אותכם כותבים FUCK!

שלא תבינו אותי לא נכון - הצהרות רומנטיות מעל למיטה זה מאוד רומנטי, אבל הדוגמה למעלה היא קצת יותר מדי בעיני. הנה דוגמה דומה אך שונה:

בגלל שהכתובת ממוסגרת, ובזכות זה שהיא אינה ענקית, ממורכזת ולבד, אלא עם עוד תמונה, היא עדינה ופרופורציונלית יותר לחיים "רגילים". בימים שכועסים אפשר להניח אותה בצד. כשהכעס עובר מחזירים - דווקא פתרון יפה לאנשים שקשה להם לתקשר..

האותנטיות היא שאלה של תוכן וגם של צורה: איך קשורים מלים ומסרים אמריקאיים (בפינטרסט הם מלווים, בדרך כלל, בתוכן נוצרי אדוק), ושרלוונטיים לאב-טיפוס הבלוגרית האמריקאית מקנזס - לדירה בישראל? ומה הקשר שלכם למלים האלה? האופנה הגיעה גם לחפצי נוי שנמכרים בחנויות - החל מכלי אחסון ושלטים ועד אריחים לרצפה דמויי קורות עץ מפורקות מארגזים, ועליהם הדפסים שאמורים להעניק להם מראה "אותנטי", שדווקא הוא הכי מזויף. מה מקורי בכיתוב "original" על קרש או מתלה?

מתי זה לא מביך? בבלוג של אורית גידלי, שעושה דברים מעטים "כמו כולם" ויודעת להפיק קסם ממלים, יש פוסט על שירים בבית:

אם מלים באמת חשובות לנו עד כדי כך, ואנחנו רוצים להעביר רגש או רגע או רעיון שזוקק לכמה מהן, למה לא לצטט שירה? בינינו, משוררים עובדים טוב יותר עם מלים מבלוגריות לייף-סטייל (בינתיים מצאתי רק אחת שהיא גם וגם..) וכן, דווקא כאן יכול להיות קסם לא שגרתי. גם בדוגמאות שאורית מביאה (אגב, כדרך לקרב ילדים אל השירה ולאו דווקא כדרך לעצב בתים מקוריים), השירים לא מודבקים על הקיר אלא על מודפסים על פריטים אחרים, כמו וילון (בבלוג שלה תראו כמה קל להכין):

כמה יפה שיר אהבה כשהוא מודפס על וילון חצי שקוף, מתנועע ומשתנה ולא מקובע כקיר.

5. אגו טריפ

זה בולט בעיקר בחדרי ילדים (התיאוריה שלי היא שאנחנו משקיעים יותר בחדרי הילדים והם גם מעודכנים יותר עיצובית, מפני שלרוב זה החדר היחיד שמשתנה עם הילד והטרנד, בעוד ששאר הבית מחכה לשיפוץ מאסיבי). גם כך, אם נשפוט לפי חגיגות ימי הולדת ובת מצווש, הילדים של היום יודעים בעיקר לספר על (ולצלם את) עצמם. נכון, חדר שייך לילד או ילדים מסוימים, ואפשר לציין את שמו או שמה על הקיר, או אפילו רק אות ראשונה, אבל שוב: למה באנגלית? למה כל כך גדול? ובעצם - למה בכלל?

למתיו דווקא מותר באנגלית, כי זו השפה שלו (לינק לכל החדר הזה כאן ) אבל גם זה נראה לי קצת מגלומני מדי, כשהעיניים שלנו נמשכות דבר ראשון לאותיות. ונחשו מה שם הילדה שגרה בחדר הזה (מתוך House to home)?

6. אבל זה חמוד

נכון, יש אותיות שהן פשוט אובייקט יפה. הן חמודות וממלאות לנו את החלל במשהו מעניין ואופנתי. מעצבות רבות משתמשות באותיות בימי צילום כדי למלא חללים ריקים שחסרה בהם נגיעה אישית חמימה יותר - זה בהחלט עושה את העבודה. אז לסיום, הנה שתי דוגמאות לציטוטים שבהחלט הייתי שמחה לעשות בהם שימוש בבית שלי, בעיקר בזכות ההומור:

לכו לשכנים. שטיח עם הומור לפורצים אנגלוסקסיים

עוד התחכמויות מהסוג הזה תמצאו בלוח הפינטרסט שלי. ועד שמצאתי פוסטר עם ציטוט שממש דיבר אלי, כשגיגלתי את הדובר גיליתי שהוא איזה גורו של קואצ'ינג, כשממש רציתי שזה יהיה איזה סופר עתיק וחכם.

לסיכום, אם יש כללים, הם נכונים לעוד סוגיות בעיצוב: שימו לב לא רק לצורה אלא גם לתוכן, לא רק לתוכן אלא לסיבה, להקשר ולמקוריות, הבדילו בין עיקר לטפל. היזהרו בעיקר בהצהרות גדולות מהחיים על דברים שהם, בעצם, קטנים מאוד.