הדור הבא של שליטה בעולם הדיגיטלי בעזרת מחוות גופניות כבר כאן, והוא הרבה יותר מרגש אותי מאשר הקינקט. הקינקט, כידוע, פותחה במיקרוסופט והיא מצלמת מרחב שמסוגלת לדעת, באמצעות סריקה של החלל סביבה, היכן אתה נמצא ומתי אתה זז, ובסופו של דבר מתרגמת את המידע לנתונים שבעזרתם אפשר לשלוט על משחקים, כפי שנעשה ב360 Xbox.
היתרון העיקרי במצלמה הוא שאין צורך להרכיב על הגוף שום דבר, והכל אלחוטי (לא בטוח שזהו הביטוי המדויק לטכנולוגיה הזו). החיסרון הוא שפעמים רבות המצלמה לא רואה את המשתמש, מתבלבלת, מזהה דווקא דברים אחרים בחדר, או שלוקח למחשב יותר מדי זמן לפרש את התנועה שנעשתה ולהגיב בהתאם. יש עוד חיסרון שפחות מדברים עליו: התנועות שצריך לבצע לעבר המצלמה מביכות ביותר, במיוחד כשהמכשיר לא פועל היטב. בכל מקרה, הסיסמה של המוצר הבא היא Wave goodbye to camera based gesture control, שזה אחלה סלוגן לטעמי (גם אם ארוך מדי).
MYO. שליטה בטכנולוגיה בעזרת מחוות גוף
MYO, פיתוח של Thalmic Labs, לוקח את האינטראקציה הזו צעד אחד קדימה. מדובר בטכנולוגיה לבישה, וכפי שתראו בסרטון למעלה, היא מאוד נוחה ללבישה ואפילו כמעט אסתטית. היתרון הגדול הוא שהטכנולוגיה הזו מפרשת את התנועה של השרירים, כלומר בשבריר השנייה שבו נעשתה תנועה היא כבר מגיבה - וזה הרבה יותר מהר מאשר לראות ולהגיב. אני לא בטוח אם יש לטכנולוגיה הזו היכולת לחוש עד כמה חזק נעשתה התנועה ומה מידת הרגישות שלה, אבל עצם המחשבה של טכנולוגיה לבישה פותחת אפשרויות נרחבות לעבודה עם נתונים שלא נובעים אך ורק מהידיים, למשל בתחומי הרפואה או האדריכלות. בניגוד לקינקט, שדורשת תנועות רחבות ומובחנות (ומעייפות), כאן אין צורך בדרמטיות.
MYO. שליטה בטכנולוגיה בעזרת מחוות גוף
ברמה הטכנית, MYO פועל על בסיס שישה צירים (מעלה, מטה, סיבוב ימין, סיבוב שמאל, קדימה ואחורה) והוא כולל אקסלומטר שמחשב תאוצה ותאוטה. המכשיר פועל על Bluetooth, וכל מי שניסה יודע שעבודה עם פרוטוקול התקשורת הזה היא ארעית ולא בטוחה. על אף שיש מכשירים שעובדים יפה בטכנולוגיה הזו, היא יוצרת תלות ביכולת השידור והקליטה, כך שנוצרת תלות ביכולתם של שני מכשירים. ועדיין, בשורה התחתונה זה נשמע יותר אמין ממצלמה, ויש התראה במקרה ששוכחים לכבות את המכשיר וממשיכים לעשות תנועות שלא צריכות להתפרש כפקודה.
MYO בהדגמה
אחד הדברים הכי יפים במכשירי השליטה הקלאסיים (שלט רחוק), הוא זיהוי העובדה שהמשתמש רוצה לבצע פעולה עכשיו. ברמת המחשבה, הטכנולוגיה עברה ממדיום שהוא 0/1 - פועל או לא פועל - לתקביל קונסיסטנטי שצריך להתפרש על ידי המכשיר עצמו. כמו בעולם האנלוגי, הטבע סביבנו מפיק המון רעשים, אורות, ומידע ואנחנו כבני אדם בוחרים למה להתייחס. אנחנו מצפים מהמחשב לפעול באותה צורה: לקבל מידע ולהגיב בהתאם. אני חושב שכאשר מדובר במכשירים שאינם מבוססי מסך, צריך להיות חלק אקוטי במחקר שמתייחס לשאלה "כיצד אנחנו יודעים מתי המשתמש מתכוון או לא מתכוון לבצע פעולה שסופה יהיה בתגובה דיגיטלית?" - ובדומה לעולם האינטרנט והצפת המידע האינסופית שאופפת אותנו, גם המחשב צריך לדעת לעזור לנו בסינון הדברים הלא חשובים, ולהתמקד בעיקר.
